שרד שתי צעדות מוות וידליק משואה ב"יד ושם"

שישה מיליון נספים, שישה מדליקי משואות: כמדי שנה, גם היום (א') יעלו על הבמה בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכיכר גטו ורשה שב"יד ושם", שישה ניצולים שיזכו להדליק משואה לזכר המיליונים שנרצחו בשואה. השישה, שנבחרו ברוח הנושא המרכזי "שברי זיכרון: הפנים מאחורי המסמכים, החפצים והתצלומים", הם: שמחה אפלבאום, אנדריי קאלאראשו, אברהם אביאל, יונה (ינק) פוקס, חוה פרסבורגר ודינה ביכלר. כולם ניצולי שואה שעברו את הנורא מכל, ויציינו היום את ניצחון החיים על המוות.

שמחה הבטיח לעצמו: אם אשרוד, אעלה לישראל

שמחה אפלבאום, הנושא על זרועו את המספר 78524, נולד בשנת 1927 בעיירה מלץ' (כיום בבלרוס). בגיל צעיר נמלט מהגטו פרוז'ני והצטרף לפרטיזנים יהודים ולחיילים סובייטים ביערות הסביבה. עם חיסול הגטו, בתחילת 1943 נשלחו שמחה ומשפחתו למחנה השמדה אוושויץ בירקנאו, שם נספתה כל משפחתו. בגיל 16 ניצל שוב מגורל של מוות בטוח לאחר שהתחזה למבוגר מגילו ונשלח לעבודות כפייה.

לאחר שנתיים במחנה ההשמדה, נשלח שמחה ב-1945 לצעדת המוות לגלייביץ ומשם הועלה לקרון רכבת. כשהגיעה הרכבת לצ'כיה, קפץ שמחה ממנה ונמלט. במשך חמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים, אך לבסוף נתפס בידי הגסטפו, עונה ונשלח למחנה בוכנוולד ומשם למחנה זקסנהאוזן. באפריל שוב צעד בצעדת מוות, הפעם לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד, יעלה לארץ ישראל, יקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן יצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה.

ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את הצועדים ששרדו, וביניהם שמחה בן ה-18. ב-1946 מימש את הבטחתו לעצמו: הוא הגיע לארץ באניית המעפילים "תל חי", וכבר באותה השנה נשלח לקורס מ"כים של ההגנה. במלחמת העצמאות לחם בגזרת הדרום והנגב בחטיבות גבעתי והנגב. ביוני 1948 עלו הוא ו-16 מחבריו להתיישבות בחוות שפון ליד באר יעקב, ושם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ בוכנוולד (כיום קיבוץ נצר סרני).

שמחה לחם בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים, והגיע לדרגת אלוף-משנה במילואים בשריון. הוא היה מיוזמיו ומקימיו של אתר ההנצחה ללוחמי חטיבת השריון ברק בלטרון. שמחה אף שם לו למטרה להנחיל לנוער את קורות השואה, ומשמש איש עדות במשלחות בני נוער לפולין ומספר על עברו בבתי ספר ובצה"ל. הוא נשוי לנעמי, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים, כולם שירתו או משרתים ביחידות קרביות.

אנדריי ניצל בזכות חסדה של חסידת אומות עולם

אנדריי קאלאראשו נולד בשנת 1922 בבוטושאן שברומניה, תחת השם ברנרד גרופר. ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, לקחו הרומנים את אנדריי, את אביו ואת אחיו פאול לחצר המשטרה בעיר יאסי, וצפה כיצד נרצחו סביבו באותו היום אלפי יהודים. הוא וקרוביו ניצלו, הוכנסו לקרון סגור ובו 120 איש, ויצאו למסע איטי של שמונה ימים.

התנאים הקשים גבו את חייהם של אביו ואחיו, אך הוא ניצל בזכות ויוריצ'ה אגאריץ', נציגת הצלב האדום ברומניה, שהוכרה לאחר המלחמה כ"חסידת אומות עולם". אגאריץ' התעקשה לפתוח את הקרונות באחת התחנות, להוציא את הגופות, לאוורר את הקרונות ולתת לכלואים מים. לאחר כמה חודשים הוחזר אנדריי ליאסי, שם נרצחו בסך הכל כ-14,000 מיהודי העיר, ונשלח לעבודות פרך עם יתר הניצולים המעטים. הוא שוחרר לבסוף עם הגעת הצבא האדום לאזור בקיץ 1944.

לאחר השחרור למד אנדריי באקדמיה לאמנות התאטרון ביאסי ובבוקרשט והפך לבמאי. הוא שינה את שמו תחת עול השלטון הקומוניסטי, והמשיך בעשייתו זוכת הפרסים בתחום התאטרון והקולנוע. בשנת 1965 עלה אנדריי לישראל והחל לביים בתאטרון "האוהל" ובבית צבי, שם ייסד את החוג לקולנוע וטלוויזיה. הוא ביים גם תסכיתי רדיו בגלי צה"ל, והיה ממקימי הטלוויזיה הישראלית.

במהלך 30 שנה ביים אנדריי מאות תוכניות בטלוויזיה וברדיו, ואף ערך סרטי תעודה על חיי הקהילה היהודית ברומניה ועל ביקוריהם של אמנים יהודים-רומנים בישראל, שהופצו ברחבי העולם. "על אף שנות הסבל שעברו עליי, הצלחתי לגרום להרבה אנשים לצחוק מעט", אמר.

Read this article in English