"עמדי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים"

הספר "משפט אייכמן בירושלים", שיצא בימים אלה במהדורה מחודשת, הוא עדות מרתקת של מי שראה עצמו כקטגור המדבר בשמם של שישה מליון קורבנות.

המבחן הפסיכיאטרי של אייכמן  

"כבר בשלב מוקדם של ההכנות למשפט הבאתי בחשבון שאייכמן עלול להתגונן בטענה שאינו שפוי בדעתו. רציתי להיות מוכן לטענה כזאת, אם אכן תושמע, והוריתי להעמידו לבדיקה פסיכיאטרית. מומחה ממשלתי, ד"ר קולצ'ר, ביצע בשבע ישיבות ארוכות את כל הבדיקות הרגילות ובנוסף לאלה נערך גם מבחן לפי שיטתו של פסיכולוג הונגרי, פרופסור ליפוט סונדי.

עיקרו של המבחן בכך, שהנבדק מתבקש לסמן בין תמונות אנשים המוצגות לו את הפרצופים האהודים עליו וכן את אלה הדוחים אותו. התמונות, ארבעים ושמונה במספר, נקבעו על ידי ממציא המבחן פרופסור סונדי. אין הנבדק יודע שהסדרה כוללת תצלומים של רוצח ושל סדיסט. לאחר כמה ימים חוזרים ומציגים את אותה סדרת תמונות לפני הנבדק - ושוב מבקשים אותו לבחור"סימפטיים" ו"אנטיפטיים".

לאייכמן הוצגו סדרות תמונות סונדי מספר פעמים והוא ביצע מאתים וארבעים בחירות של פרצופים אהודים ובלתי אהודים.

כדי להיות בטוחים בפענוח הנכון של התוצאות שלחו הפסיכיאטרים, לבקשתי, את תוצאות המבחן לסונדי עצמו שהתגורר בשוויץ, מבלי לגלות לו את זהות הנבדק. תשובתו של הפסיכולוג הייתה מדהימה.

הוא פתח בכף שעקרונית אינו נוהג לנתח מבחן מבלי לדעת את זהותו של הנבדק, אך משהציץ בתוצאות שנתקבלו הופתע והחליט בכל זאת לבצע את הפענוח. "כי האיש הנבדק", כך כתב סונדי, "גילה בכל שלבי הבדיקה תאוות-כוח מסוכנת ותשוקה להרוג, שאינה יודעת שבעה'."בידיכם איש מסוכן ביותר" - סיכם סונדי.

האוזנר מתוך עטיפת הספר, מפנה אצבע מאשימה

התברר כי בכל בחירותיו בחר אייכמן, ללא יוצא מן הכלל וללא סטייה, רק את הטיפוסים השליליים ביותר כחביבים עליו." תוצאה כזו לא קיבלתי במשך עשרים וארבע שנים שבהן ביצעתי ששת אלפי בדיקות למטרות משפטיות", כתב המומחה. הוא ביקש לדעת מיהו הנבדק, ואף הציע מבחנים פסיכולוגיים נוספים לגביו.

ערב אחד הקרינו באולם בית המשפט סרטי ראינוע אחדים, טרם הגשתם כחומר ראיה.היה זה בהתאם לנוהל שלנו, המחייב לגלות לנאשם מראש את הראיות שבדעת התביעה הכללית להשתמש בהן במשפט. בסרטים שנתפסו אצל הנאצים עצמם אחרי המלחמה, נראו הקרבנות חסרי הישע כשהם נדחסים כעדר לתוך קרונות הגירוש.

חלקים אחרים שצולמו בחשאי במחנות המוות, חשפו את הפרטים האיומים של רצח המוני. בקטעים אחרים נראו הנדונים למוות, גברים נשים וטף, כשהם עומדים ערומים בתורים ארוכים ולפניהם אנשי ס"ס. הללו יורים וגל אחרי גל של יצורי אנוש קורס לקבר המונים, שהקרבנות נצטוו לכרותו לפני כן לעצמם.

לבסוף נראו מחזות אימים שלאחר שחרור המחנות, כשאלפי גוויות נערמו ונגררו לתוך בורות עצומים על ידי בולדוזרים, מפחד המגיפות.

כל אלה היו זוועה במערומיה.

*

אולם בית המשפט היה כמעט ריק אותה שעה. לא נכחו בו השופטים וגם קהל שומעים לא היה, שהרי הייתה זו הקרנה "פרטית" לנאשם ולסנגורו ד"ר סרבציוס, שישבו במקומותיהם הרגילים באולם. עקבתי אחרי אייכמן. הוא הסתכל בסרט ללא נוע, לא גילה כל התרגשות, לא השפיל מבטו אף פעם אחת ולא החסיר שום קטע ממחזות האימים. לפתע נשמע קול דין ודברים נסער שלו עם שומריו. שיערתי כי ברצונו להביא לידיעת סנגורו התנגדות לאמיתות הקטע בסרט שהוצג אותו רגע על המסך.

אך סיבת ההתרגשות הפתאומית הייתה אחרת לחלוטין: אייכמן הבחין בכמה אנשים שישבו בירכתי האולם, על ספסלי הקהל, ולשאלתו נאמר לו כי עיתונאים בודדים הורשו להיות נוכחים. בפתק שהעביר לסנגורו, מחה נמרצות על כך שהורד לאולם והוצג בפומבי בסוודר רגיל ובמכנסי אסיר, ולא בחליפה הכחולה-כהה שסופקה לו לתקופת המשפט. זה הדבר שהציק לו כשנראו על הבד תמונות הזוועה מעשי ידיו."

האם ניתן לייצג את הקורבנות מבלי לעבור את הגיהינום?

לעיתים הייתי מתייסר בספיקות לגבי יכולתי להעביר לפני בית המשפט אירועים כה רחוקים מניסיוני האישי. נולדתי בפולין, חייתי בה בשנות ילדותי וביקרתי בה פעמים אחדות לאחר עלייתי לארץ עם משפחתי בגיל 12. לא התנסיתי בגופי באימי הנאצים. החלטתי זמן מה לפני המשפט, לבקר בקיבוץ לוחמי הגיטאות. שוחחתי עם צביה לובטקין ז"ל ועם בעלה יצחק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה המהולל. במשך שעות האזנתי לזוג המופלא הזה, המגלם באישיותו את החורבן ואת התקומה. סיפרתי להם על כמה נושאים שבדעתי להעלותם במשפט."מה תגיד על מועצות היהודים, היודנראטים?"

שאלני יצחק הגבר בעל המראה האתלטי, ולו מבט של דוד טוב, שפם קצר עוטר שפתו וגב פצוע ללא מרפא מעינויי הימים ההם. הוא עוד חי את המאבק הפנימי והגורלי ההוא. "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קרבנותיו", אמרתי "אבל לא תוכל להימנע מלגעת בכך" העירה צביה בגישתה הישירה. עיניה היו עצובות ובהן תערובות של קשי הפלדה ורכות המשי. "לא אמנע, אגיד את האמת, ללא כחל וסרק" אמרתי.

ב-2 לפנות בוקר כבר היינו תשושים. בחדר הקטן של בני הזוג בקיבוץ השתררה דומיה.

לפתע אמרה צביה:"אתה מדבר כאילו היית שם איתנו". אז ידעתי שעמדתי במבחן ושאוכל לטפל בעדים שלי, ניצולי השואה"

*

נשיא המדינה, שמעון פרס, כותב בהקדמה לספר: ''רטט מחשמל עבר בלב כל ישראל כאשר פתח האוזנר את נאום התביעה במשפט האלמותי, הבלתי נשכח, שנחקק לעד בדפי ההיסטוריה: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן-אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן בשעה זו ששה מליון קטגורים". כל יהודי בעולם חש באותו הרגע הזדהות מוחלטת עם הקטגור המדבר בשמו. כי לא בשם הנרצחים בלבד דיבר גדעון האוזנר, אלא גם בשמם של כל יהודי וכל איש בעל מצפון בעולם כולו. קולו העז והנוקב היה קול הצדק, המוסר וצלם האלוהים שבאדם, מול האיש בתא הזכוכית שייצג את תכלית הרוע, הרשע השטני המפלצתי הנאצי, שלא היה אפל ונורא ממנו בתולדות אנוש.

"משפט אייכמן בירושלים", מאת גדעון האוזנר. הוצאת "יד ושם", הקיבוץ המאוחד ו"בית לוחמי הגטאות". 575 עמ'