השופט שראה את סבל היחיד

הידיעה על פטירתו של השופט ד"ר משה לנדוי גורמת לי צער רב. הערצתי את האיש הזה, שהיה דמות משמעותית בחיי המשפט, כאב בית הדין ששפט את אדולף אייכמן, ובחיי הרוח של מדינת ישראל במשך עשרות שנים. יום יום ראיתי אותו באולם, כשישבתי שם כעיתונאי. העמידה הזו מולו במשך שעות רבות וחודשים רבים לימדה אותי להכיר אותו מקרוב, ולהעריץ אותו משום שעמד ברגעים של שיברון ובכי, ברגעי התפרצות בקהל, מול עדויות של השמדה וחורבן, מול אנשים שעמדו בתור בלילות במגרש הרוסים כדי לקבל כרטיס כניסה למשפט.

אני זוכר כיצד במשך שעה ארוכה הקיש אב בית הדין בפטיש העץ שלו כדי לנסות להרגיע את הקהל הנסער, והיו רגעים במשפט שבאמת קשה לחזור עליהם, לדוגמה רופא יהודי שסיפר כיצד במו עיניו ראה בגטו שקצין אס.אס מלקה נער יהודי. הוא מנה את המלקות אחת לאחת עד שהגיע למספר 80.  

כרופא, כך אמר, לא האמנתי שגוף של נער יכול לעמוד ב-80 מלקות, הנער שכב שרוע על המדרכה, ולאחר כמה דקות החל לנוע ולרוץ. התובע ד"ר האוזנר שאל "האם אתה רואה את הנער הזה באולם?", "הנה הוא", הצביע עליו יושב חצי מטר מתא הזכוכית של אייכמן. הנער הזה הוא קצין המשטרה, פקד מיקי גולדמן, שעסק בהכנת חומר התביעה. סערה גדולה פרצה באולם ובצדק, משום שאנשים תפשו את כל משמעות הסיפור. הנער המושפל והמוכה הופך להיות התובע, לבוש מדי משטרת ישראל.

מאופק ותקיף 

הרגעים החזקים, אותם אני בוחר מתוך אלפי דברים שהייתי יכול לומר על המשפט ההיסטורי, עוסקים דווקא בסוף המשפט - רגע השיא והאימה, שבו היה על השופטים לגזור את גזר דינו של אדולף אייכמן. בזה הרגע הופיע ד"ר לנדוי ז"ל במלוא שיעור קומתו. הוא הסביר מדוע השופטים, למרות היותם ישראלים ובני העם הנרצח, התייחסו למקרה כאל עניין משפטי לכל דבר, דנו דיון ענייני ושפטו לפי מצפונם ומסקנותיהם. 

"אני פותח את הישיבה ה-121 של המשפט", אמר אב בית הדין ד"ר לנדוי בסוף המשפט, "בית המשפט נותן את גזר הדין, הנאשם יקום". ואז בא הרגע שבו אייכמן ניצב דום על רגליו ועמד ממש מול ראשו של אב בית הדין. "עתה, כשהגענו לסיום הדיון הממושך, על בית משפט זה לגזור את דינו של הנאשם", המשיך אב בית הדין.

"יצאנו מן ההנחה כי קביעת העונש במשפט זה נתונה לשיקול דעתנו", אמר לנדוי, כלומר אין חוק שחייב לדון אותו למוות. השופטים נטלו על אחריותם את ההכרעה הזו. זו דוגמה לסמכות ולאיפוק בהם ניהל לנדוי את המשפט. אני זוכר עד היום את הרגע הזה, 50 שנה אחרי, שקולו של אב בית הדין היה ברור ותקיף, אך מאופק, עצור מאוד, ללא שמץ דרמטיות. עתים כמו נקטע להכריז את ההכרזה הזו. 

למדנו להכיר את עצמנו

השופט לנדוי התעמת בגזר הדין עם קבוצה לא קטנה של גדולי הרוח בארץ, כמו הפרופ' מרטין בובר ופרופ' שמואל ברגמן, המשוררת לאה גולדברג, שתבעה לא לדון אותו למוות, שכן לא יאה לעם ישראל שיהפוך אותו לקדוש. לנדוי לא קיבל את הגישה הזו, והסביר מדוע בית המשפט החליט לגזור גזר דין מוות על אייכמן, האחראי לפתרון הסופי של השאלה היהודית. "מטרת הפשעים כלפי העם היהודי בהם הורשע הנאשם היתה הכחדת עם שלם מעל פני האדמה. בזה הם נבדלים ממעשי פשע כלפי בני אדם כפרטים. אך בשלב גזירת העונש יש להתחשב בעיקר בפגיעה בקורבנות השואה כפרטים", כלומר, גזירת העונש מחייבת להביא בחשבון מה גרם הנאשם גם למאות אלפי קורבנות, איזה אסון הביא עליהם.

ואולי זה הדבר החזק ביותר, שנשקף גם בנאום הסיכום של ד"ר לנדוי. הוא חזר על סבל היחיד ואמר כי אין לו שיעור. כאן - כמו נקטע קולו, כמו שנקטע קולי שלי - בעת שדיבר על אלו שסבלו וסובלים עד היום. מיליונים שנמצאים באבל קבוע. ואז הגיע המשפט שבזכותו ייזכר לדורות: "שליחת כל רכבת על-ידי הנאשם לאושוויץ, או לכל מקום השמדה אחר ובה אלף נפשות, כמוה כהשתתפות ישירה של הנאשם באלף מעשי רצח בכוונת תחילה". משפט יוצא דופן, משום שכאילו אייכמן רצח אישית כל אחד מהם, שאחריו הגיע הסיום: "בית משפט זה מסיים ודן את אייכמן למיתה. זהו גזר הדין".

משפט אייכמן היה משפט שבו לראשונה נפגשו בני הארץ הוותיקים עם העדות האמיתית של באי כוח השואה, של 120 עדים. למדנו להכיר את עצמנו באמצעות משפט זה וגם באמצעות הפגישה עם הניצולים. המשפט הזה שינה בעיני דור ישראלים שלם את מהותה של השואה, שראו מה פירוש השמדת עם. בראש המערכת הזו ששפטה עמד האיש הזה, שכעת נפטר, ואני אבל עליו כאזרח ישראלי שמוקיר אותו ומחשיב אותו מאוד, וגם כאדם שהיה לא פעם מבאי ביתו. יהי זכרו ברוך.

• הסופר חיים גורי ליווה את משפט אייכמן מטעם עיתון "מרחב" ודברים שכתב נכרכו בספרו "מול תא הזכוכית"