תן או קח חצי מאה ושליש פלנטה

+ נהדר אם אתה מבין את הקטע שלו

- רגע, אתה לא?

אפילו לא חצי סיבוב של הסטארטר, והמנוע מיד מתנער ומעיר את כל האופנוע. זה מנוע חרישי, אבל כל הכלי רועד. לא רוטט, לא מטרטר, לא מווברץ: רועד, כמו בנאדם שקר לו. אבל קצת יותר לאט והרבה יותר נעים.

זה קורה כי המנוע הזה מבוסס על טכנולוגיה פרה־היסטורית. שתי בוכנות עם מהלך ארוך שמסובבות גל ארכובה כבד, קירור אוויר, צילינדרים זקופים לחלוטין עם שני שסתומים כל אחד. לתזמון שלהם אחראי מוט מסתובב שעולה מהקראנק. המוט נמצא מחוץ לבלוק המנוע, בצד ימין, ושומעים את השריקה שלו מטפסת בטון עם הטורים כשהאגזוזים הארוכים והנמוכים מסננים החוצה פום־פום־פום רך ואיטי. מזמן לא הרגשתי משהו כזה. מגניב לגמרי.

אם הייתם שואלים אותי מי מהיצרניות מסוגלת לספק תחושה כזאת באופנוע חדש, סביר להניח שהאחרונה ברשימה היתה קאוואסקי. לא יודע, הכלים שלה תמיד נתנו לי תחושה של מלוכסנים כסאחיסטיים כאלה. נינג'ות. אבל ה־W800 הוא יציאה: קאוואסקי שלא רק נראה רטרו, אלא גם בנוי רטרו. אתה רק מעיף עליו מבט, וסצנות מוכרות מתוך עבר שלא נכחת בו קופצות לך לראש. זה לא מקרה; הוא מכוון לפגוע בדיוק שם.

לעין בלתי מיומנת, או סתם צעירה מדי, הוא ייראה כמו אופנוע בריטי משוחזר משנות ה־60. שום דבר בו, למעט הניקיון ולוחית הרישוי, לא מעיד על היותו מודל 2011. וזאת נקודה שראוי להתעכב עליה, כי אני עצמי צעיר מכדי להיות נוסטלגי בקשר לאופנועים בריטיים מהסיקסטיז. עוד לא הייתי זרעון כשהם נחשבו לשיא הטכנולוגיה, ומעולם לא יצא לי לרכב על אחד כזה - BSA, או טריומף, או נורטון - אז אין לי מושג אם ה־W800 ששואף אליהם גם מתנהג כמוהם. אבל מה שבטוח הוא שבהשוואה לכלים שזמינים היום בשוק האופנועים, מדובר ביצור מסוג אחר. 

קצת קשה לאפיין בכתב את התחושה שנבנית תוך כדי התעסקות באופנוע המיוחד הזה, אבל היא נוכחת ואי אפשר להתעלם ממנה. מספיק לקחת צעד לאחור ולהביט בו כמה שניות כדי לזהות את האופניים שבתוכו. את השלדה הדקיקה שמתפתלת, כמעט גלויה לחלוטין, בתוך כולו. ערב רב של חלקים מורכבים עליה בסדר ובאופן שזמנו עבר; אין קו אחיד שזורם על הצורה, אלא מגוון של אביזרים שהם כורח המציאות. צריך מכל דלק וצריך מושב, ופנס שיאיר את החושך, וגם כנפיים על הגלגלים כדי שלא יעוף בוץ, וכאן מלמטה יעברו האגזוזים, כי אין מקום אחר.

הלגו הזה שמוברג על השלדה מכל כיוון מסתכם בסוף לכדי תענוג אמיתי לעיניים. בכלל, הגיע זמן להודות: האופנועים הישנים היו יפים יותר. הסיקסטיז היו תקופה טובה של עיצוב. פיסת זמן מוצלחת, אין אפס. אלא שכרגיל, תמונה לא עושה חסד עם כלי כזה. צריך שם איזה סיבוב עם העיניים, תנועה של השתקפות, משהו שייעלם ויופיע מחדש וירצד על המתכת המבריקה ויחשוף איך שערמת ברזלים יכולה לעצור אותך במקום לבהייה ארוכה שמטיילת על ים של פרטים.

אם היופי של אופנועים מודרניים נובע לא רק מהצורה שלהם אלא גם ממה שאתה יודע עליהם או מפנטז שהם יודעים לעשות, אז ה־W הוא פשוט יפה. נקודה. יפה כמו מכונת קפה מעוצבת, כמו מכונית קלאסית, כמו קטר קיטור, כמו ספיטפייר.

רטרו הוא התרופה למחלת הנפש השכיחה ביותר: נוסטלגיה. הוא מזור בדוק לפחד מהלא נודע, והוא מגיע עם תופעת לוואי חיובית שמספקת מרפא לגעגועים, אפילו אם אלה געגועים למקום ולזמן שבכלל לא היית בהם. הפרדוקס

 הזה מתקיים כי אין מנוס מהעובדה שיחד עם הטכנולוגיה החדשה והמבורכת מגיעות גם תחושת חדשות - וזה אומר בהכרח שתחושות אחרות נעלמות, לפעמים לעד. כאן בדיוק נכנס ה־W800: רטרו כמו הקאוואסקי הזה הוא שמורת טבע. פרויקט שימור תחושות.

צריך לרכב עליו כדי להפנים עד כמה הוא מחוץ לסקאלה של מה שאנחנו מורגלים בו מיומיום על שני גלגלים. קחו למשל את המנוע, שמ־800 סמ"ק מוציא רק 48 כוחות סוס. הוא כבד, הוא עצלן, אבל יש לו ים של מומנט (12 קג"מ) והוא מושך מתחתית הסל"ד באופן כל כך חלק שלפעמים אתה עשוי לתהות שמא החלקים הפנימיים שלו עשויים מגומי. אני נשבע לכם שפעם אחת, אחרי שהצ'וק האוטומטי סיים את תפקידו בבוקר קר (כן, המנוע מוזרק), תפסתי אותו מחזיק סרק ב־400 סל"ד בלי לגמגם ולו לרגע. אם אתם לא מרושתים על עולם המכניקה, אז תקשיבו: זה נתון מעולם הטרקטורים. אבל טרקטור זה הדבר האחרון שעולה בראש תוך כדי רכיבה.

הוא קטן וצר. מינימום. ערום לחלוטין, בלי שום סוג של מיגון רוח. רכבתי עליו כמו אופנועני התקופה, עם מעיל טייסים שיש לו פרווה על הצווארון ובקצות

 השרוולים, והצינה של החורף הזה טיפסה עד המרפקים וזלגה אל בתי השחי ומשם אל הגב. זה אופנוע שאתה רוכב עליו, לא בתוכו: יש לו סיפון שמורכב ממושב ענק ושטוח שמתחבר למכל דלק צר וארוך שסוגר את הרווח הזה שבין המפשעה לראש ההיגוי. גם שם הכל קטן, מינימליסטי, דק. משולשים מפח מכופף, בקבוקי מזלג דקיקים עטופים בגרמושקות גומי דחוסות. מאחור הוא יושב על שני בולמים עם קפיץ חיצוני שעוטף אותם. מתחתיהם, במרכז הגלגל האחורי, יש בלם תוף עתיק.

כל המכלולים האלה מאלצים אותך לרכב ולא סתם לשבת. ה־W800 הוא אמנם אחד האופנועים הכי קלים ונעימים לרכיבה שנתקלתי בהם, אבל בקצב קצת פחות נינוח אתה צריך להיות אשכרה רוכב. להיות מעורב. אין ABS מקדימה, וצריך רגש במגף כדי לא לפדח עם חראקה של הבלם המיושן מאחור. האופנוע הזה מתרפק על תקופה שבה האדם התאים את עצמו למכונה, תקופה שבה המכלולים לא עמדו בקצב והרוכב היה חייב לעזור להם. וזה, אם יורשה לי להתפייט, מגניב טילים.

אהבתי מאוד את תחושת הדרמה שנוצרת כשאתה רודה בו קצת באישית לוחצת. כשנותנים לו גז חזק צריך להמתין קצת כדי למצות את התאוצה,

 להקשיב למנוע, לזרוק עין אל מד הסל"ד. בהטיה על סלילה לא מושלמת הוא מתנדנד, מתפתל, דורש ממך לפתוח מעט את הברכיים מהחביקה של מכל הדלק ולתת לו להתעוות קצת כדי לפרוק את העומסים.

140 קמ"ש על גבו של ה־W800 הם לא מהירות של מה בכך. אתה, האדם הרוכב, שותף מלא בצבירת המהירות הזאת. הוא אמנם מסוגל להראות לך גם 180 קמ"ש, כך סיפרו לי, אבל אנחנו עוסקים כאן בשימור מהירות על פני קטע - ושם יש לך תפקיד בחילוץ המהירות מהאופנוע. תפעול, עבודת גוף, איזונים, שרירים. זה לא כמו כלי מודרני שיכול לשפוך עליך ברגע את כל מה שיש לו, ואתה רק מנסה לעמוד בקצב. יש כאן סימביוזה, והיא כיפית באופן מוזר ומאוד מספק.

לא הכל היה טוב פעם. היה גם חרא, בערמות. אבל זה חרא מוכר שכבר הצלחנו להתגבר עליו, אז עכשיו אנחנו קוראים לו נוסטלגיה. וה־W800 של קאוואסקי מצליח להוות את ההגדרה המילונית של נוסטלגיה, כי החרא שבו הוא

 לא חרא. הוא כיף, והטוב שבו הוא פשוט מעולה. כמו תרופה אמיתית לגעגוע ביזארי למקום ולזמן שרק שמעת עליהם, הוא מסנן את כל מה שהיה רע - את הנזילות ואת התקלות ואת ההתנעה בקיק־סטארטר - ומשאיר לך חוויה ייחודית ונדירה.

בעולם המכוניות לא תמצאו יציאה מקבילה. אף יצרן לא מעז לשכפל את הקלאסיקות שלו ברמה כזאת של מחויבות מכנית כזאת. קוואסאקי, לעומת זאת, העזו. מה שיצא להם עולה 64 אלף שקל, ואם תגידו לי שבכסף הזה אפשר להביא אופנוע מתקדם יותר בארבעה עשורים, אז אני אגיד שלא הבנתם כלום ואבקש מכם לנגוח לי ברגל, כי אין לי כוח לבעוט לכם בראש.