השטריימל כזיכרון
אז מה אם הם לא עומדים בצפירה? החרדים בישראל הם אלה שמשמרים יותר מכל את זכר הנספים: בלבוש, בשמות ובאורח החיים. הציבור החרדי חובש את המגבעות והשטריימלים - למרות החום, למרות הכול - כי זו ההנצחה וזה הזיכרון
בעבור החילוני הממוצע, החרדים הם כמו הסינים. כולם אותו דבר: שחורים ופרימיטיבים, החובשים שטריימלים ומעילים ארוכים גם בקיץ. העובדות הן אחרות לחלוטין. הקהילה החרדית אינה עשויה מקשה אחת, אלא מאגדת בתוכה קהילות רבות השונות זו מזו במנהגים, בלבוש, בנוסחי התפילה ובאורח החיים. הדבר איננו נובע מקוטביות או מחלוקת, אלא משימור המסורת כפי שהייתה עד לא מכבר, באירופה.
שמות קדושים
לפני מספר שנים נסעתי למזרח אירופה, לעלות על קברו של רבי אלימלך מליז'נסק (שבפולין), שעל ציונו
מתפללים מידי שנה רבבות יהודים מכל העולם. בחרנו לשכור רכב ולנסוע משדה התעופה בבודפשט, מרחק שמונה שעות לערך. שוב ושוב, לאורך הנסיעה, נתקלנו בשמות מוכרים ומהדהדים. העיירות היו אמנם קטנות ונידחות, אך שמותיהן היו גדולים, קדושים, מצמררים כל כך.
עברנו בעיירה גור, המשכנו דרך צאנז ובעלזא ועוד עיירות רבות המוכרות לי ולבני דורי רק מהחסידויות המתקיימות תחת שמות אלה. בנסיעה אחרת לפני למעלה מעשור, הייתי בליטא ובסביבותיה. שמות כמו "נובהרדוק", "סלבודקא" ו"גרודנא" מוכרים לנו, בוגרי עולם הישיבות, כשמותיהן של הישיבות הגדולות כיום בארץ, אך גם הם, כמו "צאנז" ו"בעלזא" היו חלק בלתי נפרד מאירופה של אז, ימי טרום מלחמת העולם, טרום עלות הכורת על יהדות אירופה ומיליוני יהודיה, הי"ד.
הציבור החרדי ניסה מאז השואה לשמר את זכרם של הנספים, את מורשתם, את ההיסטוריה והעולם היהודי העצום שהיה ואיננו. עולם התורה הוקם מחדש תחת שמות הקהילות שחרבו: "פוניבז" הפולנית ו"סלבודקא" הליטאית. החסידויות הוקמו לאחר השואה תחת השמות הזהים שידעו באירופה. חסידויות גור, צאנז ובעלזא הוקמו מחדש כדי לשמר את זכר השואה, את המורשת היהודית שנשמרה שם מכל משמר. החסידים לא שינו דבר וחצי דבר: לא את שמם ולא את לבושם. תקראו להם פרימיטיביים, אך השטריימלים של היום והמעילים השחורים אותם לובשים החסידים מכל הסוגים והמינים, הם זכר השואה לא פחות מכל זכר אחר.
התורה היא אותה תורה
עולם הישיבות הוא העתק של עולם הישיבות והתורה של אז; ניסיון אמיתי למלא את החלל התורני שהיה ואבד בשואה. הלימוד האינטנסיבי בהיכלי התורה, זהה לזה שהיה בליטא בזמנו. והתורה? אותה תורה. אחד מגדולי הרבנים בליטא של אותם הימים היה רבי אלחנן וסרמן, אשר נרצח בפורט השישי יחד עם כל בני קהילתו. את ספריו ממשיכים ללמוד עד עצם היום הזה. את חידושי התורה שכתב, ממשיכים תלמידי הישיבות להסביר. כל אחד שנכנס להיכל ישיבה בעת אחד מסדרי הלימוד, יוכל לשמוע מבין הספסלים את אחד התלמידים מסביר לחברו "ולכן, ר' אלחנן אומר כך".
הציבור החרדי חובש את המגבעות והשטריימלים - למרות החום, למרות הכול, כי זה לא פחות זיכרון מאשר כל זיכרון אחר. היכלי הישיבות המתנגנים במנגינתה של תורה, הן הזיכרון האמיתי לעולם היהודי שהיה ואבד באירופה. רבנים וגדולי עולם נשרפו שם חיים. הם נטבחו ונרצחו, אך תורתם ממשיכה גם כיום, כאילו הם עדיין חיים בינינו. זכר השואה הוא עניין יומיומי, תמידי, בלתי פוסק.
סבתי מתגוררת בהולנד. כל בני משפחתה נטבחו ונשרפו חיים בפולין. אחיה הצעיר, גרשום קסטן, בחר לנקום בנאצים על שהרגו את בני משפחתו - והתגייס לחיל האוויר הבריטי. הוא שימש כטייס קרב למרות שהיה רק בן 17 משום שביקש לנקום, עד שהופל מעל שמי גרמניה, שם נמצא קברו עד עצם היום הזה, בבית קברות צבאי.
לפני מספר חודשים נסענו לשם כל בני המשפחה מישראל, כדי לומר לראשונה קדיש מעל קברו במניין. סבתי צעדה, החזיקה בידי ואמרה לי: "אתם, נכדיי וניניי הממשיכים את היהדות ואת שמירת התורה, מוכיחים שלעולם לא יצליחו למחוק את שארית ישראל. עם ישראל חי".
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
