בוכטסליגה

מי מתאים יותר לתואר השחקן המצטיין של נירנברג בחודש פברואר - חלוץ גרמני שהבקיע שער ניצחון, אחר שהבקיע רביעייה, או קשר אחורי באר־שבעי לשעבר? אוהדי הקבוצה בחרו דווקא באחרון: אלמוג כהן בן ה־22, מי שעושה עבודה שחורה בדשא המגוהץ בפרקסטאדיום ארנה.

שבוע אחרי שבחרו בו 35 אלף אוהדים לשחקן האהוד בקבוצה, "גאטוסו הישראלי" - ככה קוראים לו שם, בהקבלה לכוכב הכדורגל האיטלקי שמפרק שחקנים ויורד לגליצ'ים - מרשה לעצמו להסתחבק ולטפס ליציע, שם כבר מניפים את דגל ישראל עם ראשי התיבות של המועדון. נירנברג, העיר שבה נוסחו חוקי הגזע תחת המשטר הנאצי, מרעיפה על שחקן יהודי ישראלי הרבה אהבה וחום. ומה שיותר רלוונטי לענייננו, גם המון כסף.

למרות שהחזיקה חוזה חתום עם כהן לשנתיים נוספות, הנהלת נירנברג החליטה להחתים אותו על חוזה חדש ומתגמל במיוחד: תוספת של 100 אחוז לשכר, מענקים על הופעות במשחקי הליגה ובגביע אירופה ובונוסים על הצלחות. אם הכל יתחבר נכון, כהן יכול להגיע לשכר של מיליון יורו לעונה. לא מופרך בהתחשב בזה שכבר היום עומד שווי השוק שלו על 1.5 מיליון יורו. נירנברג, אגב, מעמידה היום את הרף על ארבעה מיליון בערך. דורטמונד ושאלקה, אלופת גרמניה וזאת שהדיחה את אלופת אירופה, מרחרחות. חתיכת פריצת דרך, אה?

הסיפור של כהן התחיל במקומות אחרים לגמרי. לשכונה הבעייתית שבה גדל היה פוטנציאל נפיץ, ולכן שלחו אותו הוריו לפנימיית אורט נתניה כשהיה בן 14. ביום הוא למד ואחר הצהריים התאמן בקבוצת בית"ר טוברוק העירונית, חממת נוער לכדורגלנים מצטיינים. כעבור שנים אמרו ההורים שלו שהכדורגל היה רק תירוץ להוציא אותו מהשכונה, אבל כהן ניסה להוכיח אחרת.

בראשית הדרך לא נפלו בטוברוק מהכישרון שלו, אבל הנער הנמוך והצנום קיבל אחריות, ובלי שום רגשי נחיתות פילס לו דרך. חמש שנים הוא התאמן, ובזמן הזה צימח מסת שריר עצומה וכישרון לא פחות גדול. בגיל 19 נחתם המעבר הראשון שלו למכבי נתניה. דדה חדד, היום הסופר־אייג'נט של כהן ואז בורר מוסכם על שני הצדדים, קבע את תג המחיר: 140 אלף שקל (אגב, חדד החל לייצג את כהן רק אחרי שנת צינון מתבקשת).

בשנתיים הראשונות במדי נתניה הוא היה טוב ואפילו הגיע לנבחרת הצעירה של ישראל, למרות שהתנאים היו לרעתו: דניאל יאמר, הבעלים הגרמני של הקבוצה, לא טרח להשקיע ושיחרר את מרבית הכוכבים שלו. הפיוז הקצר של כהן הוביל גם לסכסוך עם המאמן לותר מתיאוס. עם המאמן הבא של הקבוצה, ראובן עטר, זה כבר הלך טוב יותר. עטר הציע לכהן את סרט הקפטן, אולי כדי לשכנע אותו להישאר. ובאמת, 10־2009 היתה עונה מצוינת. כהן הוכיח שהוא לא רק קשר הורס אלא גם בונה, עם טאץ'־קלאץ' וקלאס. אחרי שהציג משחק טוב במדי הנבחרת הישראלית הצעירה בגרמניה ב־2009, גברה ההתעניינות בו מצד שלוש קבוצות מקומיות: נירנברג, פ.צ. קלן ומינכן 1860. כהן הרגיש מוכן מקצועית ומנטלית וקפץ למים העמוקים.

גרמניה, מעצמת כדורגל, מעדיפה כישורים אתלטיים־פיזיים על חשבון כישרון או טכניקה. מאמן נירנברג דיטר האקינג הולך גם הוא עם הזרם: דוגל בכדורגל התקפי ושמח, אבל גם מעביד בפרך שחקנים ודורש מהם הגנה קשוחה. ההתחלה של כהן אצלו לא היתה משויפת; את מחנה האימונים הוא צלח בצורה חלקה, אלא שכבר במחנה השני הוא התקשה לעמוד בסבולת העומסים הפיזיים. זאת כנראה הסיבה שבתקופה ההיא, כאחד מעשרה שחקני רכש חדשים מחוץ לסגל, כהן נלחם בכל אימון על המקום שלו וקושש פירורים של הופעות על המגרש.

ואז הגיע הגול הראשון. זה קרה בינואר האחרון, במשחק מול המבורג שהסתיים בניצחון. אחריו הוא הבקיע שער במשחק מול פרנקפורט, ונתן עוד הופעה מבריקה. בשבועות האחרונים כבר נכנס כהן לרוטציית העשירייה הבכירה של שחקני הקבוצה במדד הדקות, ופותח בהרכב ברוב המשחקים. גם נירנברג עשתה מהפך: בעונה שעברה ניצבה הקבוצה בפני סכנת ירידה לליגת המשנה, והיום היא שפנפנת הבונדסליגה עם מבול של 18 שערים בחודש וחצי וסיכוי להשיג כרטיס לליגה האירופית.

אם הסיפור של כהן מזכיר לכם את זה של טל בן חיים, אתם לא טועים. בן חיים, איש עבודה בחסד, הגיע כמעט אלמוני לבולטון האפרורית, וכמו שופל פילס דרך להרכב והמריא תוך שנתיים לצ'לסי. משהו בנחישות ובהקרבה של כהן מזכיר אותו, מה גם ששניהם הגיעו בזכות למקומם בנבחרת ישראל. ואגב זה, לואיס פרננדז מאמין שכהן השתפר מאוד: עשה את ההתאמות הפיזיות הנדרשות, הסתנכרן לקצב המהיר בגרמניה ומקפיד לשמר את אלמנט הזריזות. אנשי המקצוע סביבו אומרים שהתכונות הבולטות שלו הן יעילות, מנהיגות וחוצפה ישראלית חיובית, ופרשנים בגרמניה מעריכים שנירנברג היא רק תחנת ביניים מבחינתו.

תחנה או לא, בינתיים כהן מתאקלם שם היטב. הוא גר במרכז נירנברג, וממתין שהחברה שלו תסיים צבא ותצטרף אליו. עד אז הוא זוכה לביקורים תכופים של אביו ושומר על קשר עם בית חב"ד המקומי. הוא כבר מקשקש בגרמנית בסיסית; יש לו מורה פרטית, אבל את השפה הוא מתרגל במפגשים ביתיים עם חברים מהקבוצה, או בבתי הקפה המקומיים שאליהם הוא מגיע באודי Q5. תמיד עם הקשת או הגומייה על שערו המוקפד, השפם והזקן הצרפתי מיושרים, מבוקש לחתימות ולצילומים עם האוהדים.

ומה בבאר שבע? שם, כצפוי, גאים בתכשיט שלהם. אולי יום אחד הוא עוד יסתובב בעיר ויעזור לנערים שיזכירו לו את עצמו. אז הוא בטח ילמד אותם את המשנה שלו: אנחנו לא ספורטאים אם אנחנו לא מאמינים.

אני כבר אכדרר לבד בחושך

מאור מליקסון, שמככב בקרקוב, מוכיח שלא צריך להיות גרמני כדי לכבוש את פולין

700 אלף יורו ו־640 קילומטר, זה המרחק בין אלמוג כהן מנירנברג למאור מליקסון מקרקוב, אבל "מליקסון שואו" - זה הניק־ניים שהדביקו לו הפולנים - מוביל את ויסלה קרקוב לאליפות, ואולי תראו אותו בעונה הבאה בליגת האלופות. אגב, האקסית שלו בית"ר ירושלים הובסה 5:0 מול אותה קרקוב במוקדמות הצ'מפיונס לפני שלוש שנים. האם זאת הסיבה שהבחור בחר בחולצה מספר 5?

מליקסון זוכה לסטנדינג־אוביישן מאלפי פולנים באיצטדיון הביתי, כולל קצה הקרחון של האולטרס המגולח שקופץ ביציע ללא חולצות גם בימים הכי קפואים. לזכותו כבר רשומים שני שערים וארבעה בישולים, משכורת יפה וחוג ללימודי פולנית. שווי המניה: מ־293 אלף יורו בנובמבר 2010 ל־586 אלף יורו בינואר 2011, והיום הוא כבר עומד על 700 אלף יורו. התחזית: לפחות מיליון עד סוף העונה.