סקס, סמים וסופרי צללים

לפני כמה שבועות התברגה הביוגרפיה הרשמית של סמי הייגר, סולן להקת ואן היילן, לראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". הפעם האחרונה שהייגר ראה במה וקהל מעריצים היתה ב־1996, ובכל זאת, מיליוני אמריקאים הוציאו כסף על הספר ששמו Red. נכון, ואן היילן היתה אחת מלהקות הרוק המצליחות בארצות הברית, אבל כנראה שעיקר הקרדיט למכירות המטורפות מגיע לא לזיכרונות אלא לכותרת המשנה: "החיים הלא מצונזרים שלי".

אין מה לעשות. כשמגיע למדפים ספר שמוציא החוצה את כל הלכלוך של כוכבי הרוק - הריבים, הזיונים, החיים בדרכים, ובעיקר הכמויות האדירות של הסמים - אנשים קוראים אותו, כי הם מאמינים שיש בו תשובה לשאלה "איך זה עובד באמת". הייגר הוא רק האחרון שעלה על הטריק הזה: הנה ארבע ביוגרפית קודמות שקנו את עולמן לאו דווקא בגלל מידת התהילה של איזשהו רוקר ברגע נתון, אלא כי חשפו את כל האמת המטונפת על תעשיית המוזיקה.

אבא שלי סוחר סמים

אנתוני קידיס ב־Scar Tissue

כבר כמעט 30 שנה שאנתוני קידיס כותב לבד את כל השירים של הרד הוט צ'ילי פפרס, אבל בכתיבת זיכרונותיו הוא נעזר במקצוען, הסופר לארי סלומן.

 בשנת 2004 הם הוציאו במשותף את הביוגרפיה Scar Tissue, שגורמת אפילו לשירים של להקת הרוק הגדולה הזאת להחוויר מול החיים הסוערים שניהל הסולן שלה.

בספר חשף קידיס שאביו היה סוחר הסמים של מפורסמי הוליווד בשנות ה־60; בביתו, שבו האבקה הלבנה היתה נגישה לכל, הבן־סולן־סופר שלו התנסה לראשונה בקוקאין. קידיס תיאר גם את התמכרותו להרואין ואת ניסיונות הגמילה שלו, וגילה לראשונה שחזר להשתמש בסמים אחרי תקופה נקייה. הספר עלה על המדפים ממש בימים של יציאת האלבום Californication, וזאת היתה תגלית מרעישה לא רק עבור המעריצים של קידיס, אלא גם עבור חבריו הקרובים ביותר.

מתברר שההרס העצמי לא הסתכם רק בסמים: היתה גם קפיצה מגג של בניין גבוה לתוך בריכה, תאונת דרכים חצי־קטלנית, חרק שחדר לאוזנו במהלך טיול בג'ונגל וקדח לו במוח (ברצינות. למה שאני אמציא דבר כזה?), וגם המון סקס שלפי התיאורים שייך למדף הפורנו הקשה, שלא לומר הסנאף. אתם עשויים לחשוב שהזיונים אמורים לתבל את הקטעים המתים, אבל זה לא הקטע: מכריכה לכריכה, סלומן הצליח להעביר את סיפורו של קידיס - אפילו את התקופה בבית הספר היסודי! - בצורה מרתקת. ומה שיותר מרתק הוא שאחרי כל כך הרבה התעללות עצמית, אנתוני קידיס הצליח לשרוד.

זה נס שאנחנו בחיים

מוטלי קרו ב־The Dirt

אין סיפור אחד בביוגרפיה של להקת מוטלי קרו שאפשר להאמין לו. הכל מופרך, הכל אקסטרימי. אבל חברי הלהקה הפרועה הזאת באמת חיו עד הסוף

 את הקלישאות המפורסמות.

ב־The Dirt מתאר הסופר ניל שטראוס את אורח החיים ההרסני של טומי לי, ניקי סיקס, וינס ניל ומיק מארס. הספר, שיצא ב־2001, מביא את המיטב שעבר על החבר'ה האלה בשנות ה־80 וה־90. למשל הפעם ההיא שסיקס הבאסיסט מת ממנת יתר של הרואין, אבל אחרי שתי זריקות אדרנלין ללב חזר במפתיע לחיים; או המקרה של הסולן ניל, שנהג שיכור, הרג בשוגג את חברו ושילם על זה במאסר. גם טומי לי נחשף, ומתאר בפרטי פרטים את הסקס שהיה לו עם שתי נשותיו המפורסמות, התר לוקליר ופמלה אנדרסון. כבונוס נכנס הספר גם לחיים בדרכים עם אוזי אוסבורן, ולתחרויות כמו שתיית שתן והסנפת נמלים. הו כן.

אחד הדברים המעניינים ב־The Dirt הוא שכל פרק נכתב בלשונו של חבר אחר בלהקה, כך שלפעמים מתואר אירוע אחד מארבע זוויות שונות. וזה לא שלאנשים האלה יש בעיה לספר סיפורים סותרים, או לריב אחד עם השני מעל הדף ושהקורא כבר יחליט מי אומר את האמת. ככה הם: לא שמים זין.

אני דווקא בחור רציני

פרנק זאפה ב־The Real Frank Zappa Book

איש של קצוות היה זאפה המנוח. או ששנאת אותו, או שהתאהבת בו. אבל מי שיקרא את הביוגרפיה שלו יגלה שבאמצע היה הזמר הפרובוקטיבי הזה מלא

 ברעיונות מבריקים ובהומור משובח.

הספר, שיצא ב־89', מביא את כל ההרפתקאות המסורתיות מהדרכים - מהגרופית שעיצבה בגבס את איברי מינם של חברי הלהקה ועד מחלות המין שהם תפסו על הדרך. אבל יש גם עניינים קצת יותר רציניים, ובראשם המוזיקה: בספר מגלה זאפה שכדי להלחין הוא לא נעזר בכלי נגינה, אלא בעיפרון ובנייר, ממש כמו המלחינים הקלאסיים. הוא מתייחס גם לארבעת ילדיו, ולקושי שבגידול ילדים דווקא בארץ של חלומות גדולים וחופש בלתי מוגבל, ושוטח את תפיסת עולמו בעניינים שעוסקים בפוליטיקה ובחברה. בין היתר הוא מספר על האירוע המשונה שבו נאלץ להגן על המוזיקה שלו בפני ועדת סנאט שטענה כי שיריו משדלים ילדים לסקס ולאלימות.

זה הכותר היחיד ברשימה הזאת שתוכלו להשיג גם בעברית, אבל בשביל להתחבר באמת לראש של המוזיקאי המטורף הזה, עדיף לקרוא את המקור. ארבע שנים אחרי שיצא הספר נכנע זאפה למחלת הסרטן; כשתסיימו לקרוא, לא חשוב באיזו שפה, תגלו שהפסדנו גאון אמיתי.

אין הרבה מילוי מתחת למגבעת הזאת

סלאש ב־Slash

הוא לא מטורף כמו ההם ממוטלי קרו, לא מסקרן כמו קידיס וממש לא חכם כמו זאפה, אבל סלאש הוא אחד הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה של הרוק. כמה

 לא מעניין כבר יכול להיות הסיפור שלו?

סלאש לא היה היצור הכי מעניין בעולם כשעוד קראו לו סול הדסון, כך שהפרקים הראשונים בביוגרפיה - שמתארים ברובם את האובססיה שלו לרכיבה אמנותית על אופניים, וזה המקום להוסיף עוד "הו כן" - קצת מבאסים. אבל מהמילה הראשונה בפרק שעוסק בהקמת גאנז אנד רוזס ועד לסוף הספר, אי אפשר לשחרר. סלאש משחזר את הרגעים המטורפים ביותר של אקסל רוז, ואת הריב הגדול שפרץ בין שניהם והוביל לפירוק הלהקה. הכתיבה כאן מעט מלוטשת מדי, בדיוק כמו הנגינה של סלאש; אלא שגם במקרה הספרותי, זה לפחות חלק מהתשובה לשאלה למה אנחנו אוהבים אותו.