נפילה לטובת עליה - ברייטינג

לפעמים די בכמה שניות עשויות היטב של פרומו, כבר ברור שנתיישב מול הדבר הבא, שקטעים נבחרים ממנו מרצדים על המסך: בימים האחרונים אי אפשר להתחמק מן האנשים הנדחפים, נבעטים ומופלים אל המים בהמון דרכים יצירתיות, ב"101 דרכים לעוף משעשועון" שיעלה ברשת במוצאי יום העצמאות. ההימור של הזכיינית הוא מסחטת רייטינג, בדומה למה שהיה ב-BBC באנגליה בעונה שעברה ועכשיו גם בארצות הברית. 

צפו בקדימון מתוך "101 דרכים לעוף משעשועון"

ולפעמים די בשניה וחצי בערך מתוך הפרומו הזה כדי להבהיר (לי לפחות) שהנה, שוב שוברים שיא בהשפלה של אנשים שמשוועים לחמש עשרה דקות התהילה שלהם, ומטעם ההוגים והיוצרים של המיזם גם נהנים עד מאד מן ההשפלה. אם תשימו לב, החיוך של עופר שכטר כשאחד המועמדים מוצא את דרכו לבריכה שמתחת למגדל בו מתרחש השעשועון, הוא חיוך שאפשר רק להגדירו כסדיסטי.   

אינני יודעת אם החיוך הזה אמיתי או ששכטר נאלץ ללמוד לבצע אותו באימונים מפרכים מול מראה. זה לא משנה: מה שמגיע אל המסך הוא גילוי דעת מאד מטריד - הנה מישהו נופל מגובה רב, והנה מי שמנהל את העניינים, מי שלחץ על הכפתור שהניע את המתקן באמצעותו נפל המישהו, נורא נורא מבסוט.

אבל ממה הוא מבסוט כל כך? אנדמול, חברת ההפקה העצמאית הגדולה בתבל, מי שהמציאה את "האח הגדול", עשינו עסק", "וויפאאוט", "The Fear Factor" ואחרים, מאמינה בלב שלם - וגם צודקת באמונתה - שבשביל הנוכחי של האבולוציה שלנו, כאנשים חושבים וצופי טלוויזיה, עשרות מליוני אנשים בעולם המערבי כבר בשלים להפגין שמחה לאיד במקום אמפתיה, לחוש סיפוק מתנשא למראה מצוקתו של הזולת ולהתפעל מאד מיכולותיה הבלתי מוגבלות של חברת ההפקה הגדולה בתבל להפיל אנשים לבריכה.

להשפיל זה לא חוכמה

אולי אתם זוכרים שפעם, בעבר הלא רחוק, ניסו לרתק אותנו לשעשועוני טריוויה בכמה דרכים: שאלות מבריקות (נשאר רק "מאסטרמיינד" הבריטי), פיתוח אמפתיה כלפי מתמודדים שנראים "כמוני וכמוך" (כולם), פאוזות ארוכות ומעברים לפרסומות ברגעי ההכרעה וגם משחקי נדמה לי בהם כל אחד מן הצופים מפנטז כיצד הוא היה קוטף את הפרס לו רק מישהו ליהק אותו. בנוסף, העלו את סכומי הזכיה - ומי שממש רצה, יכול היה לחוש שמחה לאידו של המתמודד שכבר ראה את המליון בעיניו והנה הוא נעלם לבלי שוב.

אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי, מעולם לא ראינו שעשועוני טריוויה מצליחים, שמרכז העניין בהם הוא נפילה מגובה 30 מטר, ועוד נפילה ועוד נפילה. מעולם לא נתבקשנו, כצופים, לחוות הדמיה אחר הדמיה של הוצאה להורג ולייצר פיקים של רייטינג בדיוק כשהן מתרחשות.  

שכטר עם חליפת הגנה. רק הבטיחות הפיזית מובטחת (צילום: עידו סמיוני)

ייאמר מייד: כל מה שקורה ב"101" הוא בטיחותי לעילא, ומי שנבעט ועף ומופל קשור במיני כבלי באנג'י שימנעו ממנו לחוות את הדבר האמיתי, אבל אנחנו אמורים להמשיך לצפות כאילו חלק תבוני ונאור במוחנו מדחיק את מסרי ההרגעה הללו, כאילו באמת רצינו לראות כבר נפילה אחת סופנית.

ועם מה בעצם אנחנו אמורים להזדהות כאן? לא עם מפץ האדרנלין של המתמודד הנבעט, לא עם המנצחים בשעשועון ולא עם המובסים, אלא עם כוחה הגדול, העצום, הלא מוגבל של ההפקה. שופוני, היא אומרת לנו. תראו איך אני בועטת יפה.

עד לפני שנים אחדות בחרו חברות הפקה גדולות להצניע את כוחן. תהליכי ליהוק, החלטות מטות-שיפוט בריאליטי, נוכלויות קטנות והשפעות בלתי הוגנות של הוגי תוכניות נשארו על רצפת העריכה ולא הגיעו לצופים. אם בעונה הראשונה של "הישרדות" אפשר היה להתרעם בקול גדול על הטריקים הקטנים של ההפקה, עכשיו כבר ידוע שהשורד סומן מראש, ולמסמסים אין בעצם תקווה.

מצלמה בלי בושה

כשהפציע "האח הגדול" נדמה היה שרוב ההתנהגויות שנלכדו במצלמה הן ספונטניות לגמרי, אבל עכשיו אנחנו מבינים ששעות על גבי שעות בכל יום מבלים דייירי הבית ההוא בשיחות-מניפולציה עם העורך התורן במשמרת, ואחר כך השיחות האלה נערכות שוב עם voice over בקולו של "האח" יורם ז"ק: צופים כבר מקבלי את ההתערבויות האלה כמובנות מאליהן, מפני שאט אט מוסט מרכז הענין שלנו ממעקב אחרי בני אדם כמוני-וכמוך אל עבר התפעמות הולכת וגוברת מעצם כוחה של ההפקה.

צביקה הדר ושופטי "כוכב נולד". נהנים להשפיל (צילום: פיני סילוק)

תראו מה קורה בפרומואים ל"כוכב נולד" ו"מאסטרשף". המוני בני אדם מצולמים שם, מאות שנראים כאלפים, וכולם צובאים על פתחיה של דלת הסתרים לעולם שכולו תהילה,

ממון ואהבת הקהל. אם הם כל כך רוצים להיות שם, למה לא להתעלל בהם קצת? הרי אפשר, והם, מה הם יכולים לעשות בתגובה? ממש כלום.

וכך, שכטר חושף חיוך מיזנטרופי מרוצה, או לחלופין צביקה הדר עוטה פוקר פייס כשהוא מבשר למתמודדים ב"כוכב נולד" בשורה, שלכאורה תעיף אותם מן התחרות (אבל אחר כך משנה את הטון ואומר שעברו לנבחרת). המצלמה בכל מקרה לא מפספסת אפילו הבעה אחת של יאוש, כאב לב, כשלון ואכזבה. למה שתפספס? הרי בדיוק בשביל זה היא שם: כדי לתעד את ההשפלה הקטנה, ואת זו שתבוא אחריה. אתמול היו לפחות שלוש כאלה, וצביקה הדר אמר למצלמה – "אלה הרגעים שאני הכי נהנה מהם". ואתם?