אנטי-גיבורים בעל כורחם
לצד העיסוק במורשת קרב ושכול, אפשר למצוא בקולנוע הישראלי גיבורים שחזרו מהמלחמה כשהם פגועים בגופם ובנפשם. "לא שם זין", "בצילו של הלם קרב", "לעמוד על הרגליים" ועוד - סרטים שמספרים על הקרב האישי של נכי צה"ל באזרחות
דמותו של זה ששב מצולק, שבור בגופו ובנפשו, נעדרה מהסרטים ההם, בעיקר משום שלא תאמה את המיתוס הצברי. היה בדמות זו משום חילון הלוחם, העברת ההתמודדות משדה הקרב אל חיי היומיום, וזו כידוע אינה מצטלמת באופן הרואי.
מתוך "אות קין" של אורי ברבש
רק בשנות ה-80, כשהטראומה של מלחמת יום כיפור הטילה את צלהּ הכבד על הקולנוע הישראלי, התרחשה שבירתו של מיתוס הצבר הלוחם, והמסך הוצף בסרטים מקומיים שהציגו את חידלונו של המאצ'ו כחול-לבן. וכך, גיבורו של "אות קין" (1982), בבימוי אורי ברבש, הוא חייל מילואים שיוצא מאשפוז במוסד פסיכיאטרי (ארנון צדוק), ובעת חופשה משירות טוען את רובהו ומנסה להשיב אליו בכוח את אשתו שעזבה אותו.
עוד לפני כן, בשנת 1977, הציג ג'אד נאמן את "מסע אלונקות" שהעז, לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי, להציב דמות של חייל רופס בטירונות צנחנים (מוני מושונוב), שנופל קורבן להתעללות מצד חבריו ומפקדו, וסופו שבוחר להתאבד בסצינה שהיא מעין מראה מעוותת לאתוס הצה"לי של הקרבה בשדה הקרב.
"מסע אלונקות". האתוס הצה"לי תחת זכוכית מגדלת
שני הסרטים הללו היו הראשונים להציג את דמותו הפריכה של הצבר הלוחם, כאנטיתזה מוחלטת לדימוי שהיה נפוץ בסרטים שהופקו בעשורים שקדמו להם. אליהם ניתן להוסיף גם את סרט ה-slasher של דן וולמן, “חייל הלילה" (1984), שגיבורו הוא בנו של איש צבא בכיר (השחקן זאב שמשוני), שדחייתו על ידי המערכת הצבאית שהוא כה משתוקק להיות חלק ממנה – הופכת אותו לרוצח סדרתי במדים.
הסרט החתרני הזה לא רק תיאר את צדה האפל של הגבריות הצבאית, אלא שאף ביקר בחריפות את פולחן המיליטריזם בחברה הישראלית.
משיתוק לשיקום
מאוחר יותר יגיע "לא שם זין", שביים שמואל אימברמן ב-1987, לפי ספרו המכונן של דן בן אמוץ. היה זה עיבוד חופשי למדי שהביא את סיפורו של חייל בן 19 (איקה זוהר) הנאלץ להתמודד עם שיתוק בשתי רגליו בעקבות פציעה במלחמה. חשיבותו והצלחתו אז של הסרט נבעו, בין היתר, מהעובדה שהוא (יחד עם "שתי אצבעות מצידון" שהופק שנה לפניו) נתן ביטוי לזעקתם של קורבנותיה הצעירים של מלחמת לבנון.
במקום ג', קיבל ז'. זוהר ב"לא שם זין"
אך דומה שהביטוי החריף והבוטה ביותר למעיכתו של הצבר הלוחם נצפה בסרטו של עמוס גוטמן, “חימו מלך ירושלים" (1987), על פי ספר מאת יורם קניוק. בסרט, שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת העצמאות, מגיעה אחות צעירה למנזר שהוסב לבית חולים בסביבות ירושלים.
מנזר המשותקים. מתוך "חימו מלך ירושלים"
הנוף האנושי הנשקף אליה שם מורכב מפגועי גוף ונפש, אך במיוחד היא מוצאת עצמה נמשכת אל פצוע קטוע איברים שמוטל ככלי אין חפץ בו על אחת המיטות. זהו חימו, לשעבר אליל בנות ירושלים ועתה גוש בשר נוהם.
ייחודו של הסרט נובע מהאופן שבו משקיף שם גוטמן על האתוס הלאומי הרואי מבעד לפריזמה של המלודרמה המודרניסטית המסוגננת מבית מדרשו של ריינר ורנר פאסבינדר הגרמני. היבטים אסתטיים בלתי שגרתיים, תמטיקה נוצרית מובהקת, והבלטת מבטו של "האחר" על השיח הציוני ההגמוני – הם שהפכו את "חימו" לאחת היצירות החשובות והחשובות בקולנוע הישראלי בכלל.
אפטר שוק
הלם הקרב כמייצגה של הטראומה הלאומית שחוללה מלחמת יום כיפור נצפה, כמדומה לראשונה, בסרטו של זאב רווח, “בובה" (1987), לפי מחזה מאת הלל מיטלפונקט. הגיבור, בגילומו של רווח עצמו, הוא הלום קרב שבאופן סימבולי בוחר להתבודד בדרום, שם הוא מפעיל מזנון דרכים נידח. שנה אחר כך, ב"פלאש" שביים דורון ערן, מתבטאת הטראומה במשחק לחיים ולמוות שמנהלים ביניהם גיבור מלחמה הלום קרב, ובעלה הנוכחי של אשתו לשעבר.
האזרחות קשה. רווח ב"בובה"
ב-1988 מצטרף אל שני אלה סרטו של יואל שרון, “בצילו של הלם קרב", שמביא את סיפור התמודדותם של שני לוחמים עם הלם הקרב בו לקו במלחמת יום כיפור (שנה מאוחר יותר מגיע גם “רסיסים” של יוסי זומר, שאף עניינו שלו הוא בשיקום נפגעי טראומה, ובשנת 2004 עסק בנושא הבמאי-שחקן שמוליק קלדרון בסרטו “תגובה מאוחרת”).
מתוך סרטו של שמוליק קלדרון "תגובה מאוחרת"
הבמאי שרון עצמו נפצע קשה ביומה האחרון של המלחמה ההיא, ונותר משותק בפלג גופו התחתון. תהליך שיקומו הארוך מובא בסרטו התיעודי היפה והמרגש של אלי כהן, “לעמוד על הרגליים" שהופק ב-1974.
הסרט נפתח כאשר שרון מתאושש מפציעתו בבית החולים, עובר אל המרכז השיקומי, וממשיך ללוות אותו בהתמודדות היומיומית כשהוא מרותק לכסא גלגלים. “לעמוד על הרגליים" מצטיין באינטימיות נדירה שבין מתעד ומושא צילומו. החיוך והאופטימיות אינם משים לרגע מפניו של שרון, ולמעשה אין בסרט אותם רגעי שבירה שבהם, אפשר להניח, הוא תוהה מדוע זה מגיע לו.
שרון כיום בסדרה שיצר "המדינה שבדרך" (צילום: איילה לשר)
יואל שרון בסרט הוא בן אדם וסמל בעת ובעונה אחת – אדם שכובש את הצופה בחום וברוגע שהוא משרה סביבו,
וסמל לניצחון הרוח האנושית. במידה רבה, זהו סרט לאומי הרואי, שמעתיק את סיפור הגבורה האנושית משדות הקרב העשנים אל החיים האזרחיים.
מסעות יואל שרון בארץ ישראל - הפרויקט ב-ynet
אך העובדה שהסרט חף מכל פאתוס, מסלק הצדה כל שמץ של דידקטיות, ומתבונן בגיבורו מגובה העיניים ולא בהערצה או חמלה - היא שהופכת את "לעמוד על הרגליים" לאבן דרך בייצוגם הקולנועי של אלה שנלחמים את המלחמה שאחרי המלחמה.
הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
