אלוהים נשאר עם ה"למה?"

אני שומעת עכשיו את השיר "אחי הצעיר יהודה". אהוד מנור שר על יהודה שלו, אבל אני חושבת על יהודה שלנו. על האח הקטן שלקחת איתך למלחמה בסתיו 73, ושבת בלעדיו. על הדוד שלא הכרתי.

ב-23 שנה, שהיו אמורות להיות היפות בחייך, הספקת לעבור מה שאנשים לא עוברים בחיים שלמים. ילד בן 6 שאחותו נפטרה בעריסתה, נער בן 13 שאיבד את אביו לאחר מחלה קשה, בחור בן 23 שמצא את עצמו מתרוצץ מבסיס לבסיס, תחת אש, נובר בין הגופות כדי לחפש את אחיו הנעדר. נאחז בכל פיסת מידע, עד לאותה הודעה נוראית, שיהודה איננו.

אני חושבת על תחושת האשמה שהסתובבת איתה, ואני נזכרת איך פעם נפלט לך "הייתה שם טעות, הייתי צריך ללכת במקומו".

האב השכול יצא בלילות

לסיפורים מהסוג הזה יש כרוניקה מתבקשת של ילדות חרדתית. אבל האמת, אבא, שאני בכלל לא זוכרת ילדות כזאת. אני זוכרת אבא שמח ואופטימי, מלא הומור. אני זוכרת שולחן שבת עמוס בסיפורים מצחיקים, בלתי מתנצלים, עליך ועל יהודה. על איך שהייתם רבים, על איך שמתחתם האחד את השני, על איך

שהצצתם לדייטים של אחותכם הגדולה. אני זוכרת אותנו נחנקים מצחוק, מחזיקים את הבטן. ואם היה בכי, זה הבכי הזה שמגיע כשכבר כואב לצחוק והלחיים עייפות מלחייך.

את הפחדים וחרדת הנטישה שמרת עמוק בפנים. האב השכול יצא ממך רק בלילות, כשלפעמים היית קם באמצע הלילה ומסתובב בין החדרים, משוכנע שלא רואים אותך, עובר על פני המיטות כדי לבדוק שכולנו עדיין נושמים. 

כשהאחים שלי בחרו להתגייס לשירות קרבי, שידרת עסקים כרגיל. אבל אני זוכרת איך קפצת מכל דפיקה לא מתוכננת בדלת. כשעברתי לגור במאחז בשומרון בשלהי האינתיפאדה, תמכת בי, אבל אם לא עניתי במשך כמה שעות לטלפון, התא הקולי היה מוצף.

הפסיכולוג שבשמיים

אני שואלת את עצמי, מאיפה שאבת את העוצמות האלו? מי הרים אותך מעל המים? ואז חוזרים לי הפלאשבקים. הגיחות התכופות לבית הכנסת, התפילות שלא נגמרו, הפעמים שנעלמת לזמן מה וחזרת עם כוחות חדשים. את מה שהיה לך בלב שמרת לפסיכולוג שלך - אלוהים בכבודו ובעצמו.

כמה אני מקנאה ביכולת שלך, אבא, לייצר אמונה כזו פשוטה, מהבטן. אמונה נטולת שאלות, שמברכת על הרעה כשם שמברכת על הטובה. כי יש מקומות בחיים שבהם הרגש הוא כל-כך עוצמתי, שטוב שיש למי להשליך את האחריות. טוב שיש אלוהים כזה, להפנות אליו אצבע.

הייתי צריכה ללדת שני ילדים כדי להבין כמה גדלות הייתה בך, אבא. כמה איפוק ואומץ נדרשת לגייס כשבחרת בחירה אמיצה שלא לגדל אותנו, חמשת ילדיך, בצל השכול. כמה שמרת בפנים כדי לאפשר לנו חיים אופטימיים.

בלי שהתכוונת, יצרת בשבילנו אלטרנטיבה. זיכרון שמתבטא במאבק לחיים נורמלים, בנחישות להשתקם. זיכרון שמאפשר לצחוק וליהנות, ולהשאיר את ה"למה" לאלוהים, שיסתדר איתו בעצמו.

יש לי אלוהים

אני תוהה עם עצמי, יכול להיות שזה נכון? האם לדתיים פשוט יותר קל? האם בזה שעזבתי את הדת גזרתי על עצמי חיים קשים יותר? האם לספקנים

מסוגלות מוגבלת להתמודד עם הרוע בעולם?

אני יודעת כמה היה לך קשה לשמוע את הספקות האלו, ואני מבקשת ממך סליחה, אבא, שאחרי כל מה שעברת, נאלצת לצפות בי מתרחקת מהדת. אבל אם זה מנחם אותך, תדע שאולי נטשתי את עולם המצוות, אבל את האלוהים שלך מעולם לא נטשתי. דרכך הבנתי שזה לא ממש משנה אם הוא קיים או לא, החיים בלעדיו הם פשוט הרבה יותר קשים. לאה גולדברג הפליאה לכתוב כי "למי שאינו מאמין, קשה לחיות". אז גם אני, כמוך אבא, בוחרת להאמין.  

• לזכרו של יהודה מלק הי"ד, שנפל במלחמת יום הכיפורים, י"ב בתשרי תשל"ד, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.