ונזכור את כולם - גם את הנופלים החרדים

מסורת הטקסים בחלקות הצבאיות ידועה ומוכרת. בבתי העלמין ברחבי הארץ נצרבות תמונות המשפחות השכולות, לצד חיילי צה"ל, וסביב לחלקות קבר המטופחות ביגון. אך עד השנה היו שלושה-עשר חללים - בנים חורגים למשפחת השכול הישראלית. חיילים כמעט אלמונים.

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

הנשכחים מלב נמנים על חללי הנח"ל החרדי הראשון, זה שקם בראשית שנות ה-50', ונסגר בקול דממה דקה אי-שם בתחילת שנות ה-70', עד שנשתכח מלב. ביום הזיכרון שעבר פורסם ב-ynet סיפורם של הנופלים שאיש אינו טורח לזכור - משפחותיהם בחרו להתעלם ולהדחיק את "העבר השחור" של יקיריהם, והנח"ל החרדי החדש, על בוגריו ומפקדיו, לא ידע שפעם היו אחרים שצעדו באותו משעול ממש שבו הם פוסעים: בין אמונה לצבא, בין חרדים למדינה.  

חיילי הנח"ל החרדי בתפילה (צילום: דובר צה"ל)

יצחק דרקסלר - חרדי ולוחם לשעבר, שנפצע באורח קשה במלחמת יום כיפור, במהלך "קרבות הבלימה" ברמת

הגולן - יצא למלחמת חייו האמיתית: המאבק על חלקם של החרדים בצה"ל, והנצחתם של הנופלים.

ynet ליווה את המאבק, שבעקבותיו חל השינוי: השנה, לראשונה, יזכו אותם חיילים להכרה ולהנצחה. בצה"ל הוחלטו לעשות מעשה למען הנצחתם והיום, בשעת הצפירה, יעמדו חיילי הנח"ל החרדי החדש, לצד קברי החללים ההם. העבר והווה יתלכדו בזיכרון.

המצבות כבר לא יתומות

אחד הפוקדים את קברו של החלל יהודה חביב נעימי ז"ל, מנופלי הנחל החרדי "של אז", הוא סמל ראשון נפתלי לווינגר - בחור חרדי, בוגר ישיבת "תפארת צבי", שלאחר שלוש שנות לימודים בישיבה החליט לפנות לשירות בצה"ל. "לפני שהתגייסתי, הייתי הרבה פחות מודע לכל נושא הטקסים", הוא אומר. "בתלמוד-תורה ואחר כך בישיבה, היינו אומרים פרקי תהלים בזמן הצפירה, וזה היה האזכור היחיד ליום הזה. הנושא כולו לא היה בתודעה שלנו. רק אחרי החיול הבנתי שמדובר ביום אבל לאומי. והשכול, אם ירצו ואם לא, מחבר גם את החרדים לצבא".

אתה מרגיש קשר מיוחד לחללי הגדוד ההם?

"זו שאלה קצת קשה. מצד אחד, גם לי עצמי יש קרוב משפחה שנפל. לכל אחד מאתנו יש קרוב כזה. אבל בהחלט יש תחושה של קירבה מיוחדת לחללים ההם, איזו משיכה של הלב. התוודענו אל הסיפור שלהם ממש לאחרונה. ידענו שהיו גרעינים שונים של נח"ל, אך לא ידענו שהיה גם גרעין חרדי, ושאנחנו לא הראשונים שהולכים בדרך הזאת. היום הם הגיבורים שלנו, ואנחנו הממשיכים שלהם".

טקס זיכרון חרדי

עד כמה חלחלה מורשת הטקס "וזיכרון הנופלים" אל החיילים החרדים? לפי לווינגר מדובר במהפכה של ממש. גם בדלת אמותיו זה כבר לא ייגמר רק בקריאה מספר תהילים. רעיון האיחוד עם רוחם של הנופלים ברגע מכונן אחד, שבה את ליבו - "חוקות הגויים", או לא. "זה כבר יום הזיכרון השלישי שאני מציין, וכל מה שאני רוצה זה 'להיכנס אליהם', לחוש אותם הכי קרוב שאפשר, להתייחד עם זכרם, לשמוע ולהכיר מי הם היו ומה עשו. אין ספק שמאז הגיוס, הכול הפך להרבה יותר חי ומוחשי עבורי".

באימונים (צילום: דובר צה"ל) 

כשאני שואלת את נפתלי אם יעמוד בצפירה גם ברחוב חרדי, הוא לא מהסס לרגע: "בוודאי שכן. היום יש שינוי מאוד גדול בציבור החרדי כלפי כל רעיון הגיוס. כל המסלולים החדשים שנפתחים בצה"ל, מלמדים על שינוי בתודעה. החרדים של היום יותר מחוברים לציבור הישראלי, ומכירים יותר את מסורת הטקסים הממלכתיים. פעם במאה שערים היו משליכים אבנים על מי שעמד בצפירה. היום יש גם מי שתולה שם דגל. אני מאמין ומקווה שזה ילך ויגבר בעתיד".

באותה הרוח, קיבלו החברים בישיבה את עובדת גיוסו של לווינגר בלי להתרגש יותר מדי, בעוד עיקר חששותיו היו נתונים לתגובת הוריו. "פחדתי שהם ייקחו את זה לא טוב", הוא מודה. "הדור שלי הולך ונכנס יותר ויותר למסגרות האלה, ולכן אני לא נחשב חריג בקרב

החברים. אך דווקא מהוריי - הופתעתי. הם קיבלו את זה מצוין. אפילו עודדו אותי ותמכו בי ובהחלטה שלי ללכת ולשרת את המדינה".

העמידה לצדי קבריהם של הנופלים, הקראת השירים והנחת הזרים – כבר הפכו לחלק מתרבות הזיכרון ומורשת היום. אך הדרך לציין את זיכרונם של החללים החרדים, אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם האחידות הצבאית בטקסי ימי הזיכרון. ללווינגר ברור בעיקר איך לא לעשות את זה: "בתור חרדי היו לא מעט פעמים בהן נאלצתי לעזוב בדיסקרטיות טקס צבאי, בגלל שהיה שם משהו שנוגד את אמונתי. מצד שני, אני צופה שחרדים ירצו בעתיד יותר ויותר להשתתף ולקחת חלק בטקסים האלה.

"אני רוצה לספר לך על סיום קורס מ"כים שלי בלטרון. במהלך הטקס הופיעה שם להקת בנות ששרה, כשאנחנו החרדים, היינו מאחוריה. לא יכולנו לצאת, כמובן, אבל השתדלנו להיבלע מאחורה, שלא יראו אותנו עד כמה שניתן. ברור שאני וכל החיילים החרדים סבלנו מאי נעימות גדולה".

כל חייל - והחלל שלו

לעומתו, ישעיהו שושן - מ"מ בגדוד הנח"ל החרדי "נצח יהודה" - מעדיף לשמור על הטקסים במתכונתם הנוכחית, אם כי הוא מבקש מפקודיו שלא יתמקדו יותר מדי באבל, אלא ייקחו ממנו תובנות הלאה. "הנופלים מסרו הכל עבורנו", הוא אומר, וכשאני מעיזה לברר על חיזוק תורני ברוח הזיכרון, הוא ממהר להדגיש כי החיזוק נמצא בנופלים עצמם - חרדים וחילונים, "כולם, בלי יוצא מן הכלל. הערכים שהנחילו, המידות שלהם – עבורי, אין תורה יותר גדולה מזה".

כמ"מ בחר שושן לערוך את הטקס עם חיילי "נצח יהודה", במתכונת מעט שונה משאר יחידות צה"ל. לצד העמידה בצפירה, בחרו שם להקדיש את הטקס לדברי תורה ושיחה על קדושתם של החללים עם רב הגדוד. באופן אלגורי משהו, מתקיימת השיחה בינינו

כששושן עושה את דרכו מהטקס, אל ביתו שבעיר החרדית ביתר עילית. מעין מסע בין הזיכרון אל דממת ההדחקה. "אני בכניסה לעיר", הוא מבשר לי. "ואני כבר אומר לך שיהיה שקט פה. אני לא חושב שנראה פה אירוע חריג כמו טקס זיכרון".

מקומו של שושן בעת הצפירה, הוא בהר הזיתים, לצד קיברו של טוראי מאיר אביצדק רקובסקי ז"ל, שדמותו מרתקת אותו. "הוא בוגר ישיבת חברון", שח לי שושן בהשתוממות. "עבורי זה חשוב לדעת שהיו דמויות כאלה, שהיו אנשים חרדים ששילבו בהצלחה צבא ואורח חיים חרדי. אני לא חושב שהשירות שלו פגם במשהו מהרמה הרוחנית שלו. לדעתי, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון".