לתפארת תנועת חב"ד?
הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי, הוא מנציגיה המובחרים של חב"ד, שחרתה על דגלה "אהבת ישראל". אבל חובבי המחלוקת בתנועה לא נתנו לאב השכול מנוחה - ותחת הלחץ הוא שינה את הנוסח וקרא "לתפארת מדינת ארץ ישראל"
טקס הדלקת המשואות האחרון הנפיק לא מעט "מיני דרמות", כמו הפריצה המצולמת של יואל שליט ובת זוגו, או הנפילה של קרן פלס. אלה שימשו הסחת דעת מושלמת לדרמה השלישית של הטקס - הדלקת המשואה של הרב שמעון רוזנברג, סבא של מוישי.
רוזנברג עלה על הבמה לבדו, ולא עם נכדו, כמתוכנן. הוא הקריא בפה קפוץ את הנאום, שניכר היה ששונה ברגע האחרון, בהתערבות זרה. שיא השיאים היה כשהקריא "לתפארת מדינת ארץ ישראל". האנרכיסטים מבלעין לא יכלו לנסח את זה טוב יותר. לטשטש ולעמעם את היישות שבלב הטקס, מהות קיומו - מדינת ישראל - שפתאום הפכה משנית. וכל זאת
כבר עם פרסום שמות האישים בטקס הדלקת המשואות החלו בתוך תנועת חב"ד ויכוחים סביב השתתפותו של הרב רוזנברג באירוע. אחד הגורמים הרשמיים בתנועה מיהר להדגיש כי הרב רוזנברג הוא אדם פרטי, לא שליח חב"ד. או קשור לגורם חב"די רשמי כלשהו. או חב"דניק. טוב, זה בעצם כן, לצערו. ובכלל, חוץ מהעובדה שהנכד שלו הפך לסמל שכול ישראלי, ורוזנברג עצמו לייצוג הכי הולם שהיה לחב"ד במדינת ישראל זה עידן עידנים, הוא בעצם כלום.
ולמען הסר ספק, טרח שם מי שטרח לפרסם דקותיים טרם הטקס, הודעת גינוי והוקעה על הרב רוזנברג בכלי התקשורת החרדיים. מנשר המנוסח בדיפלומטיות, שלא הצליחה להקהות את העוקץ מכל שורה. להתנער עד כמה שניתן מהאיש והטקס. שמא חלילה יחשבו שגם הם בענייני שבטי ישראל או ערבות הדדית. וכל זה משום "שתוכנו ורוחו זרים לרוח ישראל הסבא", ציטוט ישיר. גם ההודעה ותוכנה זרים ומוזרים, אך זה עניין אחר.
ערבות הדדית - מה שחשוב באמת
האמת היא שמאז פטירתו של הרבי מליובאוויטש, חב"ד לא מה שהייתה. הוויכוח הניטש סביב סוגיית המשיחיות, לא תרם בלשון המעטה לתדמיתה של התנועה. ההידרדרות למחוזות אפלים וסהרוריים האפילו על מהותה של חב"ד, כסמל חי לאחדות ואהבת ישראל.
עם מותם הטרגי של בני הזוג הולצברג, והדברים המרגשים שאמר אז כמו גם היום, הרב רוזנברג, קיבלה חב"ד עדנה שלא ידעה לה שנים.
רוזנברג היה זה שהחזיר את הפוקוס למה שחשוב באמת בתנועה הזאת. ערבות הדדית ללא גבולות או תנאים. אהבת כל איש מעם ישראל, ללא מחיצות וחסמים. הרעיון שרב מהתנועה ייצג אותה בטקס, המבטא את אחדותו של העם היהודי בארצו, זה כמעט מתבקש. המחשבה שכולנו יכולים, אם רק נחפוץ בכך, לגבור על מחלקות והבדלים לטובת איחוד, שגדול מכל אלה הוא מהממם ביופיו. בייחוד שהיה מי שחשב על זה עוד הרבה קודם, הרבי של חב"ד.
חובבי המחלוקות בפעולה
אבל כמו כל דבר טוב, צריך להיות מישהו שימצא איפה זה בדיוק לא משתלב, יחבל ויהרוס. גם העובדה שמדובר באב שכול לא נחשבה למניע מספיק מוצדק כדי להשאיר את הביקורת בחוג הפנימי - והוחלט להעביר את הסבא
ואת הנכד, שחייהם מאז אותו יום אינם חיים, מסכת נוספת של ייסורים.
63 שנים חלפו מאז באה לעולם המדינה הזאת, שהתיימרה בחוצפה של צעירים לתת לנו לשלוט על עצמנו, בעצמנו. המחלוקות שהיו, הקרעים שנוצרו אז, סופם בבוא היום, להתאחות. טקס העצמאות הממלכתי, המקפיד בכל שנה מחדש לתת ייצוג לכלל המגזרים בארץ הזאת, גם החרדים שבהם, ימשיך לעשות את שליחותו נאמנה. רק חבל שעל הדרך, צריכים חובבי המחלוקת וחילול שם שמיים, לגזור את הקופונים שלהם בדרך לעוד משואה.
לתפארת מדינת ישראל? בטוח. לתפארת חב"ד? ספק גדול.
לפנייה לכתב/ת 
