"חשוב להציג את העשייה הישראלית גם אצלנו"
ז'אן פול מונטנרי, מנהלו האגדי של פסטיבל מונפלייה, שם השנה פוקוס מיוחד ליוצרים ישראלים כדי שהתקשורת הצרפתית לא תוכל להתעלם. ראיון על מורשת ("אני לא רוצה להפוך יום אחד לרחוב"), אופנות מחול והסיבה שבגללה חזר לבקר בישראל
דקות ספורות לפני הראיון עם ז'אן פול מונטנרי, מנהלו האגדי של פסטיבל המחול הבינלאומי במונפלייה, מוצפת רשת האינטרנט בידיעות על פיגוע רב נפגעים בבית הקפה "ארגאנה" במרקש. מונטנרי, שמחלק את זמנו בין צרפת למרוקו, אמור לנחות במרקש למחרת היום והוא מוטרד.
הידיעות על הפיגוע, עושה הרושם, מערערות אותו מעט. "זה לא ייאמן", הוא אומר, "גם לשם זה הגיע". כמה ימים לפני כן חזר מונטנרי מפסטיבל המחול הערבי בביירות. "זו עיר די מדהימה. תתפלאי, אבל הרבה דברים קורים בה", אומר האיש, שגם אחרי 30 שנה במקצוע מגלה סקרנות של ילד לכל הנעשה סביבו.
מונטנרי במונפלייה. משפיע על כיוון הרוח בתחום (צילום: luc Jennepin)
מזה שנים ארוכות נחשב מונטנרי למוציא והמביא בתחום המחול באירופה. האיש, שיושב על השיבר במונפלייה, לא רק מצביע על טרנדים, מסמן יוצרים חדשים ומריח מקילומטרים שינויים בזירת המחול, אלא גם משפיע לא מעט על כיוון הרוח בתחום. מכאן, שבחירתו להקדיש בפסטיבל הקרוב, שייפתח ב-22 ביוני, פוקוס מיוחד ליוצרים מישראל, מעורר לא מעט התרגשות בשטח.
"נולדתי באלג'יר, ואולי משום כך הקשר שלי למדינות הים התיכון הוא חזק, ראשוני ומשמעותי", אומר מונטנרי, "פסטיבל מונפלייה בשבילי הוא 'אגורה' מודרנית, שוק, שבמקום לכנס בתוכו את אספות העם, מחבר בין אמנים ממדינות שונות. לפני 12 שנה אירחנו בפסטיבל יוצרים ממדינות הים התיכון.
יש הטוענים שההחלטה לשים דגש על ישראל קשורה בשתיקה מחרישת אזניים של העיתונות הצרפתית אל מול מופע של להקת בת שבע הישראלית, שנערך בשנה שעברה בפסטיבל בהזמנתו של מונטנרי. מנהלו האמנותי של הפסטיבל רתח כשהעיתונות הצרפתית בחרה להתעלם באופן גורף מיצירה חדשה של הכוריאוגרף אוהד נהרין, אותו הוא מגדיר כגאון. הוא ייחס את ההתעלמות לרוחות פוליטיות שמנשבות באירופה וטען כי אין בשתיקה ולו דבר עם האמנות עצמה. מונטנרי, כך אומרים, החליט לייצר מסגרת מיוחדת שממנה לא יוכלו עיתונאי המחול בצרפת להתעלם.
"נכון שהעיתונות שתקה", הוא מאשר ומודד את צעדיו במשנה זהירות, "אני מודה שזה מוזר ולא כל כך ברור. אחרי הכל, אין שאלה לגבי העובדה שנהרין הוא כוריאוגרף ענק. מצד שני, שום דבר לא נאמר מפורשות והעיתונות, הרי, שותקת גם על כל כך הרבה נושאים אחרים. אם לדבר עובדות, נהרין הוא בין היוצרים היחידים שהוזמנו ליצור עבור האופרה של פריז. הלהקה שלו היא אחת הטובות בעולם ולמרות זאת הוא כמעט שלא מוזמן להופעות בצרפת. אני שואל למה ואין לי תשובה".
להקת בת שבע. שתיקת העיתונות הקפיצה (צילום: גדי דגון)
אחרי שנים ארוכות שבהן פסח מונטנרי על ביקורים בישראל, מזה זמן הוא פוקד באופן קבוע את אירועי החשיפה הבינלאומית שנערכים במרכז סוזן דלל. "הגעתי הרבה מאוד לישראל בשנות התשעים ונקשרתי אליה, אבל בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב התפוצץ בעיר אוטובוס וזה החזיר אותי לילדות שלי באלג'יר. נולדתי במהלך המלחמה וחשבתי שטיפשי להימלט ממלחמה אחת כדי למות בתל אביב במלחמה לא לי", הוא אומר, "בשנים האחרונות המצב נרגע והרגשתי צורך לחזור, כי אני אוהב את תל אביב, את מה שקורה בה, את הרקדנים והיוצרים שבה ואני חושב שמגיע לכם תשומת לב".
מונטנרי מאמין שכפי שמונפלייה הפכה לעיר של מחול, כך גם בתל אביב יש פוטנציאל דומה. "סביב הים התיכון יש לא מעט ערים שיכולות להפוך למרכזי תרבות", הוא אומר, "זה תלוי כמובן בהשקעה עירונית, במשוגעים לדבר וביוצרים. תל אביב עונה על כל זה. יש לכם את נהרין, את מרכז סוזן דלל ויאיר ורדי שעומד בראשו ויש כמובן את הקהל הישראלי. המילייה של המחול הישראלי הוא דינמי כמו הקולנוע שלכם, גם אם התנאים שלו אינם שווים. מכאן חשוב לי להציג את המגוון הרחב של העשייה בישראל גם אצלנו".
יצירה של חופש שכטר. כל הכרטיסים נמכרו (צילום: Ben Rudick)
קשה לו להסביר איך מגלים לעולם יוצרים בעלי טביעת אצבע ייחודית. "זו מתנה שקשה להסביר, אבל אני יודע כשעומד מולי אמן גדול שייכתב בדפי ההיסטוריה של עולם המחול, גם כשאנשים לא רואים את זה באותו הרגע ממש", הוא אומר, "קחי למשל את רימונד הוג, שהיה הדרמטורג של פינה באוש. עבודתו כמעט לא מוכרת, אבל אני מוצא אותה חשובה ומזה עשר שנים שהוא מציג במונפלייה. ההתאהבות האחרונה שלי היא ביוצרת מרוקאית בשם בושרה וויזגן, שברגע שראיתי אותה אמרתי: 'הנה יוצרת מדהימה'. העבודה שלי היא לא רק למצוא את היוצרים, אלא גם לאפשר לעולם להיחשף ליצירותיהם. אני צריך לשכנע ולמזלי הרב היום, אני יכול לומר שהקהל במונפלייה מקשיב לי והולך עם הבחירות שלי".
יש כזה דבר אופנות במחול?
"בהחלט. בעשור האחרון התפתחה תנועה מטרידה של non-dance, עבודות נטולות כוריאוגרפיה ולעתים ללא רקדנים. הלכנו והתקרבנו לפרפורמנס ונוצר גשר לאמנות הפלסטית, כשהגוף הוא לא יותר ממוצג בתערוכה".
אתה מדבר על עבודות כמו "פורו" של נהרין למשל?
"כן, למרות שנהרין ישאר תמיד בתוך המסגרת של הכוריאוגרפיה הכתובה. יש גל שלם של יוצרים שלא רוצים יותר לדבר על הגוף או על כוריאוגרפיה, במובן הקלאסי של המילה. תודה לאל, החיפוש הזה נפסק וכעת חוזרים אל התנועה ולשאלת הכתיבה בגוף ובחלל. אני חושב שמה שצריך הוא להמציא מחדש את אמנות הסיפור. פינה באוש לקחה את המחול מהתנועה אל התיאטרון, היא הדגישה את נושא הדמויות ואני מאמין שנחזור לזה".
רגעי הגילוי שווים הכל
חשיפה ארוכת שנים ליצירות וליוצרים בתחום ספציפי עלולה להקהות לפרקים את החושים. מונטנרי הוא הראשון להודות בכך. "כן, יש רגעים שבהם אתה משתעמם", הוא אומר, "נכון שלא קל להפתיע אותי, אבל העובדה היא שפעם בכמה זמן יש גילויים לאורך הדרך והרגעים האלה שווים הכל. נכון שאחרי 30 שנה של ניהול את רוב הדברים הגדולים כבר עשיתי ומה שנשאר, לא רב. אבל גם בזה יש סוג של שלווה. זו כבר לא מלחמת הישרדות או מלחמה על הקהל.
"עכשיו, אחרי שבנינו, צריך לשמר, להשאיר את האש בוערת. השנה זה יבוא לידי ביטוי בהצגות הלהקות הישראליות. בשנה הבאה זה יהיה בחשיפה של יוצרים ולהקות שלא הכרנו מהעולם הערבי. כשאני מסתכל אחורה, אני יודע שעשיתי עבודה טובה".
לאורך השנים נזהר מונטנרי מלהפוך את הפסטיבל במונפלייה לסופרמרקט גדול ונלחם על אפיונו הייחודי. "האמנים מראים לי את הדרך", הוא אומר, "הם והסקרנות שלי מובילים אותי בבחירות הרפרטואריות. גם העובדה שהטעם שלי נע על סקאלה רחבה, מהיפ-הופ ועד מרס קנינגהם, הופכת את הבמה שאני מייצג למגוונת".
בישראל מזה שנים רקדנים לא מסתפקים בריקוד. כולם רוצים ליצור. זו אפידמיה שאתה מזהה גם בצרפת?
"בהחלט. לא כל רקדן הוא כוריאוגרף ומה שנוצר זה ריבוי מדאיג של יוצרים ויצירות, לרוב בינוניות, שנלחמות זו בזו על תמיכה ועל מקומות חשיפה. ברוב המקרים עדיף שרקדנים יישארו רקדנים. כוריאוגרף צריך כתב יד אישי, עולם פנימי עשיר, משהו לומר על העולם הזה. היום כולם חושבים שיש להם מה לומר, אבל למעטים יש מה לחדש. מצד שני, דמוקרטיה היא סופרמרקט גדול שפועל על פי דרישות השוק".
כשצמד המילים "להשאיר חותם" נזרק לאוויר, עושה הרושם שלמונטנרי עוברת צמרמורת בגב. "אני לא חושב במושגים שכאלה", הוא ממהר לומר, "זה מפחיד אותי. זו הסיבה שאני לא רוצה ילדים ולא רוצה שיקברו אותי אחרי מותי. אין לי צורך להשאיר דבר אחרי והמחשבה הכי איומה שאני יכול לדמיין היא שיום יבוא ואהפוך לרחוב.
אני לא אוהב עקבות. אדם עושה בחייו מה שהוא צריך לעשות. בעיקר בתחום המחול, שהוא שפה חיה. גם קנינגהם האמין בזה, כיוון שידע שכשיוצר מת, היצירה מתה איתו. מה שנשאר הוא עיוות או רפרודוקציה של הדבר האמיתי שכבר איננו".
ומחשבות על פרישה יש?
"כל יום. לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיעלם למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, לשנות את שמי, לעזוב. אבל שאלת המחול העכשווי עדיין מעסיקה אותי ונוגעת לי. זו אמנות של חיים".
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: Luc Jennepin")
