עסקי אוויר: מה אחרי ה-F35?
רכישת 20 מטוסי F35A במחיר 135 מיליון דולר ליחידה, שיסופקו במהלך 2013-2015, היא בסך הכול צעד מהוסס ראשון, בדילמה איך לנהל את הנושא הקריטי של תחלופת דורות ועדכון מצבת המטוסים של חיל האוויר
| אצבע בסכר אינה פתרון |  | יכולות הפצצה אסטרטגית | | כשהזנב מנסה לנופף את הכלב | | |
בשיאו של חום אוגוסט, לאחר שנים של מו"מ מעצבן, איומי סרק ומשברים מדומים, התבשרנו שישראל מוכנה לחתום על ההזמנה הגדולה ביותר בתולדות הרכש הבטחוני שלה: רכישת 20 מטוסי F35A במחיר 135 מיליון דולר ליחידה, שיסופקו במהלך 2013-2015. מי שחושב שתמורת כמעט עשרה מיליארד שקל רכשנו שקט לזמן ארוך, צפוי לאכזבה מרה. זה בסך הכל צעד מהוסס ראשון, טבילת בהונות במים הקרים של התלבטות לא פשוטה, בשאלה איך לנהל את הנושא הקריטי של תחלופת דורות ועדכון מצבת המטוסים של חיל האוויר.
הצהרת גילוי נאות
למען הסר ספר ברצוני להתחיל בהבהרה שאינה משתמעת לשתי פנים של נקודת המוצא שלי: ההחלטה התקבלה לאחר לימוד מעמיק של האופציות, דיונים רציניים בבחינת החלופות והתמודדות אמיצה עם עובדות שאי-אפשר לשנותן. המחקר נעשה ע"י אנשים שללא ספק מבינים טוב יותר מכותב שורות אלה את הדילמות המבצעיות, הכלכליות, הפוליטיות והטכנולוגיות של כל חלופה ואין ברצוני לרמוז שהתקבלה החלטה לא ראויה או טיפשית.
בתקשורת ההמונים נרמז אומנם, על ידי פרשנים חדורי חשיבות עצמית, שהממשלה לא דנה באספקטים אלה לעומק אלא הסתפקה בתפקיד "חותמת גומי" להחלטות של הגורמים המקצועיים. לדעתי טוב שכך, כי לאחר שהפוליטיקאים השתכנעו שאי אפשר להוריד יותר את המחיר ואסור להקטין יותר את מספר המטוסים המוזמנים, צריך לתת למקצוענים את הסמכות להוציא את המלצותיהם לפועל.
זכות הציבור להבין את המורכבות
נכון, הציבור הרחב מתבקש עוד פעם לסמוך על המערכת שתקבל החלטות נכונות - וכך נכון שיהיה. אבל, מצד שני, יש לכבד את זכותו להרגיש שלא מזלזלים באינטליגנציה שלו ולא מונעים ממנו הסברים בהתנשאות של מומחים. במאמר זה לא אנסה להציג את כל הפרטים והניואנסים שיש לקחת בחשבון כאשר דנים בשאלה זו, אלא רק להציג בקווים כלליים את הדילמות, את מרחב הפתרונות ואת הסיבות מדוע אין חלופה אמיתית להחלטה שהתקבלה.
ויותר משאני רוצה להאיר את מה שכבר נעשה, ברצוני לספק רקע להחלטות שידרשו בעתיד, במהלך 20-15 השנים הקרובות. כי חלק מהבעיות שחווינו בשנים האחרונות שורשיהן בהחלטות ובברירות מחדל שנעשו לפני 15-20 שנה כתוצאה מקוצר ראייה מערכתי. ועוד גילוי נאות לפני שאני נכנס לעומק הדברים: כל המידע להלן מבוסס על מקורות גלויים, בדפוס ובאינטרנט, מישראל ומהעולם, ללא שום השפעה של גורם כלשהו בממסד הבטחוני הישראלי - לא האזרחי ולא הצבאי. הדעות הן שלי בלבד ואינן מבטאות את הלך הרוחות באף גוף שלטוני או פוליטי, תומך ממשלה או אופוזיציוני.
הדילמה: להחזיק חיל אוויר מצוין עולה הון
חיל האוויר הישראלי הוא מקור גאווה לאומי והנכס החשוב ביותר של צהל במערך ההגנה וההרתעה. לא צריך להאריך בכל ואסתפק בכך שאציין עובדה, שיש מפקפקים בנכונותה: למרות המחיר הסגולי הגבוה מאוד של נכסי אוויר, שקל המושקע בשמירת היתרון הטכנולוגי של חיל האוויר "קונה" יותר ביטחון משקל המושקע באמצעים צבאיים אחרים. טנקים, תותחים, ספינות טילים וצוללות חיוניים להשלמת מערך ההגנה, אבל כל אלה יאבדו את מרבית ערכם ברגע שנאבד את השליטה בשמיים. אמת זו, שנלמדה במחיר יקר בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים 1973, אומרת שלא נוכל להוריד את רמת ההצטיידות של חיל האוויר גם אם זרועות אחרות יאלצו להסתפק בפחות ממה שהמפקדים היו רוצים לראות בשדה או בים.
מספרים המתפרסמים על ידי מכוני מחקר מכובדים (וזמינים לכל מי שיודע ל-Google) מתארים את חיל האוויר הישראלי בפירוט מעורר צמרמורת. מכולם נסתפק רק בנתון אחד: מטוסי הקו הראשון מונים כ-450 יחידות בסך הכל, שסופקו בזמנים שונים מאז 1977. מתוכם, פחות מ-20 אחוז הם ממשפחת F15, מטוסים גדולים, דו-מנועיים, יקרים יחסית ולחלקם טווח גדול במיוחד (F15I). ו-80 אחוז הם ממשפחת F16, קטנים, זריזים, פחות יקרים ושימושיים בעיקר בזירות מקומיות (ברדיוס 1000 ק"מ מהבסיס). החלוקה לשתי "ליגות", גדולים ויקרים מול קטנים וזולים, מקובלת בכל צבאות המערב והיחס המספרי 1:4 אינו שונה מהותית אצלנו בהשוואה לארה"ב.
גם המטוס הכי מוצלח עתיד להתיישן (צילום: AFP)
אי אפשר להפסיק את ההתמכרות
בעידן הסילון, אורך החיים הממוצע של מטוס קרב הוא בין 30 ל-35 שנה, כך שקצב התחלופה "הטבעי" לצה"ל הוא כ-15 מטוסים לשנה ומזמן הגיע זמן הפרישה של הוותיקים (במיוחד אלה שסופקו במתנה, מעודפי חיל האוויר האמריקאי). במילים אחרות, כדי לשמור על מצבת מטוסים קבועה על ישראל לרכוש, בממוצע, 15 מטוסי קו-ראשון כל שנה - גם כשאין מלחמות ותאונות התעופה פסו מהארץ. בפועל הדרישה אינה "ליניארית" כל כך, משום שההצטיידות בעבר לא נעשתה ברציפות אחידה, אבל לא כאן המקום להיכנס לניתוח פרטני יותר.
די אם נגיד כי בעשור הקרוב לא נוכל להתעלם מהצורך לרכוש כ-150 מטוסים בסך הכל - ולא משנה כמה כואב להוציא את הכסף (לפחות 20 מיליארד דולר במחירי הקניה האחרונה). כנראה שנמשיך להוציא סכומים מבהילים על ביטחון, לפחות כל עוד המשיח לא הגיע ואף אחד מאוייבינו לא החל לכתת את חרבותיו לאתים. להשוואה, ממשל אובמה הודיע לאחרונה על מכירת מאות מטוסי קרב לערב הסעודית בהיקף של 60 מיליארד דולר, שיסופקו בתקופה מקבילה - ואל תספרו לי שקיבלנו ערבויות שהנשק לא יופנה נגדינו.
בכל מקרה, על פי תחזיות של המכונים הנ"ל, עד 2017 תרד מצבת הקו הראשון מ-450 ל-350 מטוסים או פחות, מספר שנחשב ל"קו האדום" של צה"ל. גם אם נשכנע את עצמנו שלא צפוייה מלחמה "גדולה", ב-20-15 השנים הבאות לא נוכל לרדת בקצב ההתחדשות מתחת ל-15 לשנה בלי לסכן את ביטחון ישראל. כלומר, עלינו לתכנן הוצאה שנתית ממוצעת של 1.5-2 מיליארד דולר (בקיזוז אינפלציה) על התחדשות חיל האוויר. המון כסף - וצריך לחשוב איך חיים עם צורך זה.
הפיתוי לטמון ראש בחול
האמונה האופטימית שמפיצים פרשנים מסוימים, שמטוסים ללא טייסים יהפכו את הכלים הקונבנציונליים לדינוזאורים, אין לה על מה להתבסס - אך היא כרוכה בסכנה ממשית, שפקידי האוצר ישתכנעו בכך. כפי שהם השתכנעו שמשק המים יתקן את עצמו (על פי עקרון היד הנעלמת של תיאורית השוק) ולא צריך להשקיע בהתפלה. האופטימיות היא תוצאה של נטייה אנושית רגילה, שהתעצמה מאוד בקרב ה"עתידנים", לראות את העתיד דרך טלסקופ וירטואלי. הניסיון מ-50 השנים האחרונות מראה, שמהפכות לוקחות הרבה יותר זמן ממה שמנבאים החזאים.
לדוגמה, בשנות ה-50 האמינו האמריקאים שהטיל המונחה מייתר את הצורך בתותח והפנטום תוכנן ללא תותח (שהוכלל בתוספת מאולתרת מאוחר יותר לאור הניסיון הקרבי בשמי וייטנאם). מתכנני ה-F35 לא חזרו על הטעות, למרות שהטילים העכשוויים יעילים פי כמה וכמה מהראשונים. גם את הטיל המונחה נגד טנקים המציאו לפני יותר מ-50 שנה ורבים האמינו כי הוא מבשר את סופו של הטנק הקלאסי. אך עדיין אף צבא לא החליט לוותר על רכב משוריין וכולם מקפידים לצייד את מרכבות הפלדה בתותחי נ"ט מהירי לוע.
F35 ההצגה היחידה בעיר:
עלינו לקחת כעובדה את התובנה, שאין הרבה מטוסים הבאים בחשבון החלופות כל עוד אנו סומכים על כסף אמריקאי למימון הביטחון. נכון להיום, F35 היא ההצגה היחידה בעיר שהפנטגון מוכן להפיץ את כרטיסיה. לאירופים (בריטים, גרמנים, איטלקים וספרדים) יש חלופה תוצרת שותפות Eurofighter, מטוס קרב בשם Typhoon שנכנס לשירות ב-2003 - אבל גם הם עומדים בתור לקנות F35 כהשלמה לנקודות חולשה במוצר הבית.
הצרפתים היו רוצים שנאמין ש-Rafale מתוצרת דסאו הוא מטוס הקרב המושלם, אבל הם לא מצליחים לשכנע אף אחד אחר. הרוסים מוכנים למכור הכל תמורת מטבע קשה, שאין לנו משום שאת כספי הסיוע האמריקאי חייבים להוציא בארה"ב על מוצרים אמריקאיים. למטוסים הרוסיים תכונות אווירודינמיות משובחות - ואוויוניקה עלובה. יתכן ואפשר לשפר את הסוחוי והמיג עם מוצרים של אלביט ואלתא אבל, בכל מקרה, אחוז התאונות הגבוה בחילות אוויר המפעילים מטוסים רוסיים מרתיע. ולאמריקאים יש רק הצעה אחת, F35, משפחה הכוללת 3 דגמים בסיסיים.
הנשר השקט
כמה פרשנים מתעקשים להראות שיש חלופה, כשהם מתייחסים למטוס הנמצא עדיין בפיתוח, ללא מחויבות של הפנטגון, על ידי בואינג, וידוע בשם F15 Silent Eagle (בקיצור SE). זה מטוס מעניין ואפילו קל להצביע על מספר יתרונות ברורים ביחס ל-F35:
- הוא זול יותר לרכישה (מחיר משוער: 110 מיליון דולר ליחידה).
- לחיל האוויר יש כבר תשתית לתחזוקת F15, כך שלא צריך להתחיל על דף לבן ויקר.
- הביצועים של F15 באספקט ה"שליטה האווירית" עולים על אלה של F35, מטוס שתוכנן עם דגש על תקיפה וסיוע טקטי לכוחות קרקע.
- F15E הוכיח את עצמו בתקיפה בטווחים גדולים מאוד. ה-F35 עוד לא עשה V במשבצת הזאת.
- בואינג תהיה הרבה יותר גמישה בשיתוף חברות ישראליות בפיתוח וביצור המטוס משום שאין לה מחויבות לשותפות אחרות.
"טורף-על", בראש שרשרת המזון
מול היתרונות האלה ניצבת בעצם רק דילמה אחת: האם היתרונות האלה ימשיכו להעניק חסד ל-F15SE גם בשנת 2022, כאשר ימלאו 50 שנה לטיסת הבכורה של "הנשר"? F15SE הוא פיתוח מעניין של מטוס "דור 4.5" אבל זה לא יכול להיות פתרון לטווח ארוך ובמוקדם או במאוחר יגלה הפנטגון שאין ברירה, צריך Top Predator, "טורף-על", בראש שרשרת המזון הקרבית ואי אפשר להסתפק בעדרים של "בהמות עבודה" דוגמת F35.
ואז (אחרי שאובמה ייפרד מהבית הלבן, לכל המאוחר ב-2016) לא תהיה ברירה אלא לחדש את יצור ה-F22 - כי כל חלופה אחרת תעלה יותר, תהיה כרוכה בסיכונים טכנולוגיים בלתי סבירים, ותדרוש זמן ארוך מאוד למימוש. כשזה יקרה, לא תשאר כל רציונליזציה להמשך פיתוח פתרון הביניים של בואינג. ואז גם לא כדאי יהיה להשאר הבעלים של צי מטוסים "יתומים".
עם זאת, הרעיון לשתף פעולה עם בואינג בפיתוח גרסה "ישראלית" של F15SE אינו נואל. רק שזו צריכה להתמקד ביכולות הפצצה בטווחים גדולים מאוד (2,000 ק"מ ויותר), יכולות שכרגע האמריקאים לא ששים לאפשר לנו - למרות שהנושא נמצא על השולחן בפנטגון לצורכי חיל האוויר האמריקאי עצמו. נכון להיום, יכולות התקיפה האסטרטגית של ארה"ב הגיעו לשפל חסר תקדים. כל הניסיונות להחליף את ה-B52 הארכאי הסתיימו בפתרונות בלתי מעשיים, הן מבחינה פיננסית והן משיקולים מבצעיים.
בתרחיש זה אמור ה-F15SE לעבור מתיחה כדי להגדיל את מיכלי הדלק הפנימיים ולהוסיף נפח לתא הפצצות הזעיר שלו - וגם תכונות החמקנות בפרופיל תקיפה יידרשו שיפור. כך שמדובר בעדכון די רדיקלי של התכנון הבסיסי ולא הסתפקות בקוסמטיקה שטחית. בתנאים הנכונים השתתפות בפרויקט F15SE יכולה להיות קוסמת מאוד לתעשייה האווירית הישראלית וליצר ערך כלכלי שעולה על הסיכונים הנ"ל. אם משרד הביטחון ישכיל לשחק את קלפיו בחוכמה, ההימור הזה יצליח.
הבעיה היא שתע"א איבדה את אמינותה העסקית במסדרונות הממשלה, לאחר סדרה מבישה של החלטות לא מוצלחות, בלשון המעטה. פאדיחת השת"פ עם חברה אמריקאית קיקיונית (ATG), לפיתוח מטוס אימון סילוני (Javelin), שקרסה בסוף 2007, היא רק האחרונה בסדרה טרגיקומית הנמשכת מאז סגירת פרויקט הלביא ב-1987. המאמר שפרסם לאחרונה שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, על האפשרויות לפתח מטוס קרב ישראלי ללא מעורבות אמריקאית, מתפרש במשרד הביטחון כהוכחה נוספת לכך ש"הפרופסור" חי בעולמות לא מציאותיים.
F35 אינו החלום הרטוב של אף טייס
ה-F35 התחיל את דרכו כסדרת דרישות מבצעיות שהתאימו לחיל האוויר הישראלי ככפפה ליד. המפרט לפרויקט, שקיבל את השם Joint Strike Fighter (בקיצור (JSF, נראה מבטיח: מטוס רב-שימושי לא מתוחכם מדי ולא יקר מדי, מוכוון תקיפה (בעיקר סיוע טקטי לכוחות הקרקע), עם שילוב טוב של טווח וכושר נשיאת חימוש (במידה מסוימת על חשבון מהירות וחמקנות), פשוט לתחזוקה ובעל שרידות גבוהה בסביבה רווית אש נ"מ.
אפשר לקרוא למטוס כזה (בהשאלה ממונח שמקובל בשריון) "מטוס מערכה עיקרי" ולהעריך שהוא יידרש בהיקף שבין 250 ל-300 יחידות. מאז זרמו הרבה מנהלי פרויקטים במסדרונות הפנטגון וסוס העבודה האמין הפך לגמל בעייתי. כתוצאה, במצבו הנוכחי F35 אינו החלום הרטוב של אף טייס או מפקד ישראלי. הוא לא רק יקר מדי. "הארכיטקטורה" שלו הושפעה יותר מדי מהצורך לספק את מאווייהם של 3 אדונים אמריקאיים - חיל האוויר, חיל הים והמארינס - והניצים במסדרונות הפנטגון לא לוקחים שבויים.
הקטסטרופה של ניהול המנסה להשביע את רצון כולם
מה שהתחיל כרעיון פשוט וחסר סיכונים - להעמיד יורש ל-F16 המוצלח - הפך לסיוט טכנולוגי וניהולי. הממסד הפוליטי לחץ לאחד את הדרישות של שלוש הזרועות במטוס אחד, נוסחה בטוחה לכישלון כפי שהוכח בעבר (ע"ע הפיל הלבן המעופף F111). וכך המטוס הפשוט והזול הפך לפלטפורמה מודולרית בשלוש גרסאות, קונבנציונלית (לחיל האוויר), ממריאה אנכית (למארינס) ומותאמת להפעלה מנושאת מטוסים (עבור הצי).
בנוסף נזרקו לקדרת החמין דרישות לחמקנות (זה לא פשוט ולא זול גם במטוס קונבנציונלי יותר), טווח טיסה גדול ללא נתיקים, נשיאת חלק מהחימוש הבסיסי בתאים פנימיים - ושותפות בינלאומית הדורשת התחשבות באינטרסים של 9 מדינות, מבריטניה עד סינגפור ומתורכיה עד אוסטרליה, שאינן מסוגלות להסכים על שום פשרה חשובה. אז מה הפלא שהמחיר, נכון להיום הוא בערך פי שלושה מהמתוכנן?
התרגיל הסיני האומלל
ועוד יותר מרגיז הוא הפספוס של ישראל לתפוס מקום בשורה הראשונה של שותפות, לצד בריטניה, ולקחת חלק משמעותי מהעבודה לתע"א. בסופו של דבר, כאשר הפרויקט החל לקרום עור וגידים, אחרי שלוקהיד זכתה בתחרות JSF, כבר היה ברור שישראל תצטרך לרכוש מעל 250 יחידות בין 2010 ו-2035. המספר הזה גדול יותר מהתחייבות הרכש של בריטניה, השותפה הבכירה, שמקבלת יותר מעצם יבשה של קניות גומלין.
ובניגוד להזמנה הבריטית, שתלויה בפוליטיקה הפנימית הנזילה, אצלנו האמריקאים היו יכולים להבטיח אי-ביטול פשוט מעצם העובדה שהם משלמים לעצמם, מכסף שהם יכולים לייעד מראש לפרויקט (ישראל לא הייתה מתנגדת לכבול את עצמה לרכש רב שנתי בתמורה להתחייבות אמריקאית למימון רב שנתי). No Brainer, כמאמר הינקים.
אלא מה, ממסד היצוא הביטחוני של ישראל בחר אז לקדם עסקה אידיוטית למכירת מטוסי התראה לסין, בניגוד מובהק לחוסר הרצון האמריקאי שטכנולוגיה מסווגת תגיע למעצמה המוגדרת כאויב פוטנציאלי. בתגובה, כדי ללמד את החוצפנית לקח, הממשל בוושינגטון סירב לצרף אותנו לשותפות JSF. בסוף, כידוע, לא מכרנו את המטוסים לסינים ולא קיבלנו חלק משמעותי בפרויקט ה-F35 (האמריקאים יודעים להעניש בקשיחות אכזרית על חוסר תום-לב, כפי שלומד יהונתן פולארד).
ההזמנה הנוכחית של 20 מטוסים אומנם מלווה בהתחיבות מרחיקת לכת לרכישות גומלין ענקיות מהתעשיות בישראל, אך אותן אי אפשר אפילו להתחיל להשוות להזדמנות לקחת נתח משמעותי בפרויקט "מטוס הקרב האחרון של המערב", שכרגע מוערך ב-400 מיליארד דולר! ודרך אגב, הנכונות של האמריקאים לספק לישראל הזמנות גומלין בסכום העולה פי 3 על ההזמנה אינה ביטוי לחרטה על הקש שהם האכילו אותנו עד כה.
זה בסך הכל תשלום דמי "לא יחרץ" כדי להשתיק את הלובי הפרו-ישראלי לקראת הדיון על גבעת הקפיטול בנושא העסקה הסעודית. לא מעט אמריקאים שחושבים קדימה נרתעים מהמחשבה, שארסנל הנשק הזה יגיע לידים של משטר פונדמנטליסטי אפל, שהמשך הישרדותו אינו בטוח יותר מזו של השאח הפרסי. אבל הסכמה שבשתיקה מצד ישראל תחשב לעדות אופי משכנעת, שהרי אנו ידועים בנטייה פארנואידית לראות אויבים במקום שרק אהבה וידידות שולטים בו.
סוחרי הסוסים נתקפו בטירוף מערכות
מצד שני, המחיר שנשלם עבור מטוסי F35 אינו פתוח למו"מ. לקח קצת זמן עד שמקבלי החלטות בישראל הבינו כי בארה"ב אי אפשר לעקוף את החוק, וזה דורש שחברה אמריקאית לא תמכור למדינה זרה מוצר, שפיתוחו מומן על ידי תקציב ממשלתי, במחיר נמוך יותר מהמחיר שמשלמת ממשלת ארה"ב.
נכון להיום, הממשל האמריקאי חישב את עלויות ההצטיידות ב-2443 מטוסי F35 ב-323 מיליארד דולר, סכום הכולל עלויות פיתוח והקמת קווי היצור למטוס, למנוע ולמערכות רבות אחרות. חישוב פשוט מראה שהמחיר הנוכחי לפנטגון הוא 132.2 מיליון דולר ליחידה, מתוכן בערך 67 אחוז עלויות יצור המטוס ו-33 אחוז תקורות. אף אחד לא יכול למכור F35 בפחות מזה מבלי לעבור על החוק. היצרן, לוקהיד, מבטיח שבעתיד המחיר ירד משמעותית כפונקציה של כמויות היצור, אך בינתיים זה המחיר ואותו נשלם.
ככל, רצוי לא לבנות על תחזיות ארוכות טווח. את ה-F22, שעולה מכל בחינה חשובה על F35, החליט ממשל אובמה להפסיק ליצר אחרי 187 יחידות בלבד - פחות משליש הכמות החזויה ביציאה לפרויקט! ממשל אובמה כל כך מתאמץ להראות שהוא שונה מהממשל של בוש, שהוא לא מהסס להרוג את סוס המירוצים הגזעי (F22) ולהסתפק בפרד עיקש (F35) - כדי לחסוך (אולי...) 20 אחוז במחיר היחידה! הגיוני? לא. אבל טירוף מערכות פוליטיות אינו מחלה ירושלמית בלבד. ובצד השלישי של המטבע אפשר להבחין בעוד הזדמנות עסקית.
מאחר ובמוקדם או במאוחר יאלץ הפנטגון למכור לנשיא אחר את אותה גברת (F22) באדרת חדשה, למה שלא נשתתף בפרויקט החייטות? כרגע נראה לא סביר שפרויקט המפציץ העתידי יתחיל "על דף חלק" משום שפיתוח הפלטפורמה ימשך מעל 10 שנים, המחיר ירקיע שחקים, והתוצאה לא בטוח שתספק את מה שמצפים מ"המפציץ האחרון של המערב". אני נוטה להמר על כך שהמפציץ העתידי, שאמור להיכנס לשירות לפני שנת 2020, יהיה פיתוח של מטוס קיים – וה-F22 הוא המועמד המוביל. מישהו מוכן להרים טלפון ללוקהיד?
לפנייה לכתב/ת 
