גם אנחנו היינו פליטים
בבתי הכלא בישראל שוהים חודשים ואף שנים כ-3,000 מבקשי מקלט, משוללי כל זכות. זה תוצר של מדיניות מכוונת, הרואה בכל זר חשוד מיידי. כדאי להיזכר בהיסטוריה שלנו
63 שנים אחרי שבן גוריון קרא את מגילת העצמאות - ורבים מקהל המאזינים "הסתננו" לישראל באוניות מעפילים, אחרי שחוו על בשרם את רצח העם הנורא ביותר - מעדיפה מדינת ישראל, שהייתה שותפה פעילה לניסוח אמנת הפליטים של האו"ם, לשכוח את הלקח ההיסטורי, ולנהוג בפליטים באטימות לב.
בכירים במשרד הפנים ובממשלה יוצאים נגד מבקשי המקלט המתדפקים על דלתותינו כיום בהתבטאויות שערורייתיות וגזעניות, נגד כל זר, ללא קשר לנסיבות הגעתו. הזוועות מהם בורחים מבקשי המקלט מתרחשות הרחק מהעין, וקל לתייג את הפליטים הנמלטים ממשטרים אפלים כ"מסתנני עבודה".
מסתננים או פליטים? תיעוד מסיני, בדרך מאריתריאה לישראל (צילום: רויטרס)
היחס המביש לפליטים מתחיל כבר במעבר הגבול. שם זוכים מבקשי המקלט ליחס של פושעים, איום פוטנציאלי שיש להרחיקו, בחסות חוקי מדינת ישראל, שאינם מכירים כלל בפליטוּת.
מבקשי המקלט אינם יכולים להיכנס דרך מעבר גבול רשמי, שם מחכים להם המצרים העלולים להחזירם למדינה שממנה הם בורחים. ישראל מנצלת מצב זה, ומפלילה מראש את הפליטים הנכנסים לשטחה תחת התיוג "מסתננים".
כך, נעצרים הפליטים עם הגיעם לישראל, ונכלאים בבתי הכלא לפי חוק המאפשר לכלוא "מסתננים" לתקופה של עד 60 יום. החוק מאפשר החזקה קצרה וזמנית עד גירוש, ומכוון במקור למפגעים ביטחוניים. בפועל, הוא משמש בפועל בעיקר לכליאת פליטים, שבמקרים רבים מוארך מעצרם לתקופות ממושכות של חודשים ואף שנים. כ-3,000 מבקשי מקלט - החלשים והנדכאים ביותר, אלו שזכאים להגנה כפליטים - כלואים היום בבתי הכלא בישראל, תוך הפרה בוטה של אמנת האו"ם ועיוות החוק הישראלי.
הסיפור של ג' מאתיופיה
בכלא גבעון, הממוקם לא רחוק ממרכז הארץ, יושב ג', שנמלט מאתיופיה בשל היותו פעיל פוליטי, המשתייך לקבוצה אתנית שרבים מחבריה נרדפים על ידי הממשל. מדינות ברחבי העולם קלטו אלפים מבני הקבוצה הזו כפליטים. אך בישראל - בה הוגשו אלפי בקשות מקלט בשנה החולפת וכולן נדחו כאחת - נאלץ ג' לוותר על חירותו, והוא מציין בימים אלו ארבע שנות מאסר.
ג', שמעולם לא ביצע אף פשע במדינת ישראל, מעולם לא הובא בפני שופט, ולא חלה לגביו חובת ייצוג. בניגוד לכל כללי ההיגיון והצדק, דווקא אותה אוכלוסייה שאינה דוברת את שפת המקום ולא מכירה את חוקיו ונהליו אינה מקבלת משפט הוגן וייצוג ראוי. בעת שרוצחים ואנסים נהנים מההגנה הברוכה של הסנגוריה הציבורית, מבקשי המקלט נשפטים על-ידי עורכי דין מהפרקליטות שמונו לתפקיד דיינים - כלומר, פקידים של משרד המשפטים, והם אמורים לעמוד בעצמם מול הדיינים החורצים את גורלם.
בני המזל, שמצליחים להשתחרר מהכלא, הם בעיקר אלו המגיעים ממדינות שאזרחיהן זכאים ל"הגנה קבוצתית" בהוראת האו"ם - סודן ואריתריאה. כ-80% ממבקשי המקלט שמגיעים לישראל באים ממדינות אלו, ונתונים בינלאומיים מצביעים כי רובם המכריע יהיה זכאי למעמד פליט, לו הייתה נבדקת בקשתם.
ישראל נמנעת מראש מבדיקת בקשות המקלט שלהם והענקת מעמד לזכאים, על כל הזכויות הנלוות לכך. בהיעדר הכרה במעמדם, הם נזרקים לרחוב, ללא אשרת עבודה או סיוע כלשהו, ובעלי תפקידים בכירים מרשים לעצמם להמשיך ולטעון כי הם מהגרי עבודה.
התנהלות זו היא תוצר של מדיניות ממשלתית מכוונת, הרואה בכל זר חשוד מיידי, אויב שיש לנצל את ההזדמנות לזרוק אותו לכלא ולשכוח את המפתח. מדיניות זו מתעלמת ושוכחת את ההיסטוריה שלנו, ואת הלקחים שלמדו על בשרם סבינו וסבתותינו - שארית הפליטה שעמדה במרכזה של הכרזת העצמאות.
נועה קאופמן היא מנכ"לית עמותת אנו פליטים, המייצגת בהתנדבות מבקשי מקלט ופליטים על מנת לשחררם מהכלא.