ראש בריא

אני עוד רחוק מלהיות רופא. אמנם סיימתי שבע שנות לימודי רפואה ובתיאוריה אני כבר יודע די הרבה, אבל ההתמחות עדיין לפני. אני סטאז'ר, הדרגה הנמוכה ביותר בסולם, וכל מי שטיפה יותר מנוסה או בכיר ממני בבית החולים עושה הכל כדי להזכיר לי את זה.

כסטאז'ר אין לך הרבה אחריות. אתה עושה את העבודות השחורות של בית החולים, ועל הדרך צובר ניסיון. כל היום אנחנו רצים הלוך חזור בבית החולים, ממלאים עם החולים ועם מי שבא ללוות אותם את טופס הטיולים בכניסה למחלקות, לוקחים דמים, בודקים צואה ושתן, עושים חוקנים. בקיצור, חרא של עבודה. ברצינות: אחד הדברים שנחשבים לג'וב של סטאז'רים זה לחפש אבני צואה במעלה הרקטום. כשמישהו סובל מעצירות ובמקביל חסרים לו גם קצת נוזלים, המעיים סופגים את כל הנוזלים מהצואה שהופכת למין אבני קקי דחוסות וקשות. הציוד לחיפוש האבנים האלה מסתכם בשתי כפפות, מעט וזלין ואצבע אחת; פשוט מחטטים, ואחר כך שוטפים ידיים טוב טוב.

צילום: אימג' בנק / Getty Images 

כשהייתי ממש בתחילת הסטאז' הגיעה למיון אישה בת 84 יחד עם הבן שלה, והוטל עלי לעשות לה נוהל קבלה. הרקורד הרפואי שלה היה די עשיר - דבר נורמלי בגילה המופלג - אבל באותו יום היא הגיעה למיון בגלל כאבים חזקים בבטן. השאלה הראשונה ששואלים במקרה כזה היא אם יש שינויים בקצב או באיכות היציאות בימים האחרונים, והיא אכן השיבה שהיא סובלת מעוצר יציאות כבר ארבעה או חמישה ימים. כשהמשכתי לבדיקה הגופנית, כל הסימנים הראו שמשהו כנראה תקוע.  

המתמחה שעמד לידי לאורך כל תהליך הקבלה חייך אלי חיוך זדוני והורה לי לעשות בדיקה לחיפוש אבני צואה. לא יכולתי לסרב. ביקשתי מהבן שיצא החוצה, סגרתי את הווילון, והוריתי לפציינטית לשכב על הצד ולקרב את הברכיים לחזה כדי שתהיה פתיחה יותר טובה של הרקטום. לבשתי כפפות גומי ומרחתי וזלין על האצבע המורה של יד ימין, וביד שמאל הרמתי את הלחי של הישבן הכי רך ורופס שראיתי בחיים שלי. כדי לא לצלק את עצמי לנצח נתתי

 מבט חטוף על העניינים, רק בשביל לדעת לאן לכוון את האצבע, ומשם המשכתי פנימה לחיטוט יסודי. לשמחתי לא הצלחתי למצוא שום גורם זר, ובהיעדר ממצאים המשכתי בנוהל המקובל: הנפתי את האצבע הנקייה והודעתי למתמחה שלא הצלחתי למצוא אבני צואה, ושאין דם או צואה על הכפפה או על פי הטבעת. כאן היתה אמורה להסתיים הבדיקה, אלא שאז נשמע קולה הרועד של הגברת הזקנה: "אבל דוקטור, יש פה טעות. אתה בכלל לא היית אצלי בפי הטבעת".

רציתי למות. המתמחה מצידו כמעט נחנק מצחוק. במקום לברוח ולקבור את עצמי באיזה מקום שקט, נאלצתי לבצע שוב את הבדיקה, לגלות שאכן מדובר באבני צואה, לנקות לה אותן ואחר כך גם לשמוע אותה מספרת לבן שלה איך הדוקטור חיפש לה קקי ברחם. לזכותי ייאמר שאני ממש בקיא באנטומיה של סטודנטיות לרפואה, אבל נשים שחצו את גיל 60 הן פחות התחום שלי.

בעצם, גם עם נשים טיפה יותר צעירות אין לי הצלחה כבירה. פעם עשיתי ראיון גינקולוגי לאישה בת 50 ומשהו. הייתי מאוד עייף אחרי שעות ארוכות במשמרת אינסופית, והשתדלתי להתמקד במטלות ולעשות הכל לפי הספר. עיינתי בתיק הרפואי שלה, וציינתי באוזניה משהו שנכתב שם: לפני עשר שנים היא עברה ניתוח לכריתת הרחם. אחרי שהיא אישרה ודיברנו על זה קצת, המשכתי ברוטינה ושאלתי אם מאז הניתוח המחזור החודשי שלה תקין. היא הסתכלה עלי בכעס ושאלה אם אני מנסה לצחוק עליה, ואם אני בכלל רופא אמיתי.

המוח שלך מפסיק לתפקד במהלך משמרת של 36 שעות. גם אם אתה יודע את כל הנהלים, קשה לשמור על ריכוז. אפילו בפעולות פשוטות כמו לקיחת דם, שדורשות ממך להציג את עצמך בפני החולה, להכין את הציוד - חוסם הוורידים, המחט והמבחנות הקטנות - ולהתחיל בעבודה. אחרי שמהדקים את חוסם הוורידים מעל המרפק מבקשים מהחולה לאגרף כמה פעמים את היד כדי שהווריד יתמלא, ואז מחטאים, דוקרים, ממלאים מבחנות, וזהו. נוהל שסטאז'ר עושה כמה עשרות פעמים במשמרת.

פעם לקחתי דם מאיזה זקן, ובמשך 20 דקות נלחמתי עם צמר גפן בדימום מסתורי ובלתי פוסק שנבע ממקום הדקירה. כשהמתמחה סוף סוף נכנס לחדר כדי להבין למה לוקח לי כל כך הרבה זמן, שאלתי אותו אם המטופל מקבל קומדין - תרופה נגד קרישת דם. המתמחה הסתכל מסביב, ומיד פסק שאני אידיוט: שכחתי להוריד את חוסם הוורידים, ובמצב כזה הדם פשוט ממשיך לפמפם החוצה מהווריד הפתוח.

למרות שבתחילת הסטאז' אמרו לי שמותר לטעות אבל אסור לחזור על אותה טעות פעמיים, העניין עם חוסם הוורידים קרה לי יותר מפעם אחת. ולא רק לי; חבר שלי הלך עם זה ממש רחוק בסטאז' שלו. זה היה במחלקה פנימית באזור של טיפול מוגבר, שם מאשפזים את אלה שקרובים לקצה וזקוקים להנשמה או להשגחה מיוחדת. מדובר בחבר'ה שהכי כיף לקחת להם דם: בדרך כלל לא נמצאים איתם בני משפחה והם עצמם לא בהכרה, אז אתה לא צריך להסביר שום דבר או לחטוף צעקות כי הכאבת למישהו. אתה יכול לעשות את העבודה שלך בשקט וללכת. החבר ההוא לקח דם מזקן ששכב באזור הטיפול המוגבר, וכעבור 45 דקות הוזעק בחזרה לאותה מיטה. בני המשפחה של הזקן באו לבקר ומיד הבחינו שמשהו ביד שלו לא בסדר. החבר מספר שכשהוא נכנס לחדר היד של הזקן היתה ממש סגולה. אני חושב שהוא כבר לא ישכח חוסם ורידים על אף מטופל, אבל אי אפשר לדעת.

מה שאנחנו באמת שונאים זה להכניס ליינים. ליין, או ונפלון, זה מין מחט עטופה בצינורית פלסטיק עם שסתום בקצה. אנחנו מחדירים את הליין אל תוך הווריד, מקבעים אותו שם ומשתמשים בו במשך כמה ימים במקום לדקור בכל פעם מחדש. לחולים אני מסביר בדרך כלל שאני מתקין להם ברז על היד, אבל הרבה לפני שאני דוקר אותם הם וגם אני יודעים שזה עלול להיות מסובך. צריך הרבה ניסיון כדי להחדיר ליין במכה ראשונה, ובמקרה של רצף החמצות מתקבלים וריד מחורר כמו מסננת והרבה דם וצעקות.

שני חברים שלמדו איתי בבית הספר לרפואה קיבלו משימה: להחדיר ליין למישהו שהכינוי שלו במחלקה היה ג'ק קומה, כי קראו לו יעקב והוא היה בקומה. הבעיה עם חולים כאלה היא שהוורידים שלהם לא מספיק בולטים. צריך לאתר אותם, והדרך היחידה לעשות את זה היא באמצעות המחט. אחרי שתי

 דקירות לא מוצלחות שאחד מהם ניסה על הווריד של ג'ק קומה, הגיע תורו של החבר השני לנסות את מזלו. הדקירה השלישית היתה אולי יותר אסרטיבית, ועל הדרך נדקר כנראה איזה עצב: באותה שנייה התעורר ג'ק קומה בבהלה והתחיל לצעוק על השניים. אני קורא לזה נס רפואי.

כן, יש הרבה זקנים בבית חולים. בכל פעם שאתם שומעים בשמחה שהרפואה טובה יותר ושתוחלת החיים עולה, תחשבו עליהם. הם נמצאים בחזית המאבק הזה, שוכבים שם עם החיתולים שלהם והמחלות הסופניות ודוחפים עם הקתטר את הגרף של תוחלת החיים כדי שלכם תהיה יותר תקווה. כשאתה סטאז'ר במחלקה פנימית, זה בדרך כלל הקהל שלך. זה אומר שהמון פעמים זקנים צועקים עליך או מתחננים אליך, והמון פעמים אתה דוחף את הידיים שלך לחיתולים משומשים. אבל זה עוד כלום לעומת בני משפחה מסוימים, אלה שהאבא או הסבא שלהם מאושפז במחלקה - לפעמים על ערש דווי - והדרך היחידה שלהם להראות אהבה היא לעשות את המוות לצוות הרפואי.

יום אחד הגיע אלינו עוד לקוח מתפורר, גבר בן 79 שלא בדיוק נראה בשיאו. הבן שלו טען בהחלטיות שאבא שלו בריא לחלוטין, שבמיון סתם מנסים לעשות כסף על גבו ולבזבז לאבא את החיים, ושבעצם אישפזו אותו בבית חולים המסריח הזה בלי שום סיבה. בקטעים האלה הכי מומלץ לא להתחכם בשאלות כמו אם הוא בריא, אז למה הוא בבית חולים; עדיף לסיים את הקבלה כמה שיותר מהר, בתקווה שככל שייחשפו יותר פרטים רפואיים ככה יבינו המלווים של החולה שהוא באמת חולה. לדברי הוואחש ההוא, האבא הגיע לבית החולים אחרי שהופנה לאורולוג וקיבל טיפול אנטיביוטי שמטרתו "להפוך את הפיפי העבה שלו לפיפי דק". הבנתי שהבן הוא מקרה קשה של חולשה קורטיקלית, כמו שאנחנו קוראים לזה בהומור פנימי, אז וידאתי שכשהוא אומר פיפי הוא מתכוון לנוזל ולא לצינור. הבן המשיך וסיפר שבעקבות האנטיביוטיקה האבא התחיל להרגיש לא טוב, ומצבו השתפר רק אחרי ש"הכניסו לו זונדה לווריד".

בשלב הזה נדלקו לי כמה נורות אדומות. שאלתי, הוא בריא לחלוטין? אין לו לחץ דם גבוה? הבן התחיל להרים טונים: בטח שיש לו לחץ דם גבוה, הוא מבוגר. מה חשבתי שיהיה לו, נזלת? איזה מין רופא אני? יש לו לחץ דם אבל עכשיו הוא מטופל בכדורים אז אין לו לחץ דם בכלל. ומה עם סוכרת? הטונים המשיכו לעלות: מה פתאום סוכרת? מאיפה אני בא לו עם סוכרת? איך יהיה סוכרת אם הוא מקבל אינסולין ואפידרה, איך? חייכתי חיוך קטן, ובתגובה חטפתי צעקות: מאיפה באתי עם כל השאלות האלה, מה לא ברור פה? הוא מכיר את אבא שלו מילדות, וזה בנאדם בריא כמו ג'מוס. בין הצעקות המשכתי לגשש: יש לו מחלות לב? חס וחלילה, ברוך השם יש לו לב של אריה. אף פעם לא צונתר? אה בטח, שבע צנתורים, אבל לפני שנים, הרבה שנים, מאז כלום. ובכלל הוא בא בגלל שתן עבה, מה הקשר ללב עכשיו?

ומה עם סרטן? שום דבר ברוך השם, מאז הניתוח להוצאת הגידול מהמעי הגס לפני 19 שנה לא היה סרטן ולא נעליים. זאת הנקודה שבה אני מפסיק לשחק אותה טמבל ומנסה להסביר לבן המסור שלאבא שלו יש מספיק מחלות בשביל חמישה אנשים. כמובן שהוא לא קיבל את זה טוב, ואמר שאני עשיתי ממנו חולה, כי אני רוצה לכסות את התחת שלי ולרוץ למרפאה הפרטית שלי. הוא אמר את זה לי, שמרוויח 19 שקל לשעה, ובתלוש משכורת מקבל השלמה לשכר מינימום. לי, שחוץ מהבית חולים כמעט אין לי חיי חברה, שכל מה שאני מנסה לעשות זה לבדוק איזה מחלות יש לאבא שלו, כדי שאם הוא יתרסק פתאום נוכל לדעת איזה תרופות אסור לתת לו. רופאים ותיקים אומרים שיש רק הבדל אחד בין סטאז'ר לגוש חרא: על גוש חרא אתה משתדל לא לדרוך. אני מסכים איתם.

אבל יש גם כאלה שכמעט אומרים תודה. בוקר אחד נכנסתי לחדר ששכב בו זקן ערבי בלי שיניים עם דלקת ריאות, שלא הפסיק לרסס את החדר בשיעולים שלו. בזמן שעבדתי על הוורידים ביד שלו וסחטתי ממנו מבחנות לכל הבדיקות האפשריות, הוא השתעל בקצב שרק הלך וגבר. את השיעול הכבד ליווה הבל פה של בוקר אחרי מי יודע כמה ימים או שנים בלי צחצוח שיניים, אם בכלל היו לו. עכשיו, המרחק בין מזרקת החיידקים שלו לפרצוף שלי היה בערך עשרה סנטימטרים. ברגע של הפסקה בין מבחנה למבחנה מחיתי את רסיסי המוכטות שלו מהפנים וביקשתי בנימוס שישתעל לצד השני.

רצה אללה, והזקן היה גם כבד שמיעה וגם לא הבין עברית כל כך טוב. אז סימנתי לו שיכסה את הפה ביד, ובתגובה הוא לחץ כמה שיעולים לתוך היד הפנויה שלו ושיחרר שם את הסחורה. את היד המלאה הוא הגיש לכיווני.

המיון הוא עולם ומלואו. כשאני עובד שם יוצא לי לראות אנשים שמתלוננים על זה שעברה חצי שעה והם עדיין לא החלימו, שעדיין לא בדקו להם חום, שעדיין לא אישפזו אותם. צריך להבין שאנשים מבלים חמש ושש שעות במיון לא רק בגלל הלחץ והעומס במחלקות: לפעמים צריך לראות את החולה מספיק זמן כדי להבין מה נסגר איתו. מה שיפה בעבודה הזאת זה לפגוש את כל הטיפוסים

 המוזרים, אלה שלא בדיוק ברור מה צריך לעשות איתם. כבר ראיתי נרקומן שעמד מול עמדת האחיות עם הזין בחוץ ואיים לדקור את כולם, ושיכור שהשתין על זקן חולה ששכב במיטה לידו. בקיצור, במיון אתה יכול להיות בטוח שגם כשחשבת שראית הכל, הדלתות ייפתחו פתאום וייכנס משהו חדש.

ערב אחד נכנסו למיון שתי נשים וגבר מבוגר עם מקל הליכה. לא היה אפשר לפספס אותם: שלושתם צרחו והשתוללו, מצאו שלוש מיטות ריקות ונשכבו בהן, והמשיכו לבכות ולצרוח במין אמוק פסיכי. הסטאז'ר כמובן נשלח להתמודד איתם. התברר שמדובר בסבא, בנכדה שלו ובאמא שלה. הסיפור שלהם, שאת פרטיו חילצתי לאט לאט מהאמא, התחיל כשהמכונית שבה נסעו חצתה פסי רכבת. המחסום היה מורם והכל היה בסדר עד שהנכדה ראתה מרחוק פנס גדול, החליטה שזאת הרכבת ושהם הולכים למות, ונכנסה למצב היסטרי. הצעירה איבדה את זה לגמרי, התחילה להתפרע ולצרוח במכונית ותלשה לעצמה שערות מהראש. אלא שהיסטריה היא מחלה מידבקת, וככה נסחפו איתה גם האמא ובהמשך גם הסבא. למיון הם הגיעו כדי שמישהו ירגיע את הנכדה, מה שלא הפריע למבוגרים האחראים לתפוס לעצמם מיטה. אבל היה ערב שקט יחסי במיון, אז הצוות החליט לאפשר להם לנוח מהמיני־דרמה בשכיבה.

בשלב הזה הנכדה כבר היתה די רגועה, והערכתי שאחרי כמה שאכטות טובות של חמצן הם שוב יהיו על המכונית בדרך הביתה עם המלצה להימנע מחציית פסי רכבת בשבועות הקרובים. ואז האחות הגיעה עם ערכת הנשמה בשביל הנכדה וסגרה את הווילון שהפריד בינה לבין האמא. באותו רגע האמא קמה מהמיטה, פתחה את הווילון והתחילה לצרוח על האחות שהיא חונקת את הבת שלה. האחות לא נשארה חייבת, ובבת אחת פרצה בחדר המיון מלחמת עולם. בצד השני של הווילון התחיל הסבא לריב עם אורח של חולה אחר, שאמר משהו שלא מצא חן בעיניו. כשמיהרתי להרגיע שם את הרוחות מצאתי את הסבא מנסה לחבוט במסכן עם מקל ההליכה של וצועק "תתבייש לך! אני אדם מבוגר!". ברגע שראה אותי הוא הוריד את המקל והמשיך לצעוק שהוא אדם מבוגר, עם כאבים בחזה, שעה הוא במיון ואף אחד לא מתייחס אליו. בשלב הזה חזרה גם הנכדה ההיסטרית, והצטרפה לחגיגה בצרחות. מי שטיפל בהם בסוף היה צוות האבטחה.

יש חולים שאמבולנס של מד"א הוא בסך הכל מונית מבחינתם. הצוות הוותיק כבר מכיר את המבקרים הקבועים, את הרקע הרפואי שלהם, את השמות של בני המשפחה שלהם, ואת העובדה העצובה שבדרך כלל הם צריכים רק קצת תשומת לב. בתיה היא חולה מהסוג הזה, ולילה אחד, הרבה אחרי חצות, היא הופיעה שוב במיון.

"נו בתיה", שאלתי אותה, "מה את יכולה לספר לי עליך שאני עדיין לא יודע?".

"לא טוב לי", היא ענתה.

"מה קרה", שאלתי בפנים מודאגות, "משהו כואב לך? ממה את סובלת?".

"הכל התחיל לפני חודשיים", התחילה בתיה בסיפור המעשה הנוכחי. "הלכתי לרופאת המשפחה כי שרף לי בפיפי...".

פה כבר הבנתי לאן זה הולך וקטעתי אותה. "זה המיון, בתיה. אני צריך לטפל בדברים חריפים, אקוטיים. להבין אם את מספיק חולה להתאשפז, או שאת יכולה לקבל טיפול בקהילה".

"אז אתה רוצה להקשיב או שאתה לא רוצה?", היא קטעה אותי בחזרה. "רוצה לדעת ממה אני סובלת או לא? איך תדע אם לא תקשיב? אתה רוצה שאני אמות פה בשקט? אין שום בעיה", היא אמרה ועצמה את העיניים לכמה שניות כדי שאזכר איך נראה פרצוף של אישה מתה.

הסתכלתי סביבי וראיתי שהמיון לא לגמרי מפוצץ, ושהפעם דווקא יש לי עשר דקות להשקיע בבתיה ולתת לה לדבר. "אני מקשיב", אמרתי.

הסיפור של בתיה בלילה ההוא באמת התחיל חודשיים מוקדם יותר, עם דלקת בדרכי השתן. היא טופלה באנטיביוטיקה במשך עשרה ימים, ומאז חשה מדי פעם צריבות כשהיא משתינה. בבדיקות לא מצאו כלום. באותו בוקר נורא כאב לה אז היא החליטה לקחת כדור אחד מהאנטיביוטיקה שנתנו לה אז. כשסיפרה בטון מתנצל על הכדור היחיד שבלעה היא חיכתה שאנזוף בה, אבל רק ביקשתי שתמשיך.

בתיה בדקה באינטרנט וקראה שלכדור יכולה להיות תופעת לוואי שנקראת פלפיטציות. היא אמרה את המילה הזאת ושוב עצמה את העיניים לכמה שניות כאילו מדובר בעניין סופני, למרות שבסך הכל מדובר במה שנקרא "דפיקות לב", תופעה שלא בהכרח מעידה על בעיה רפואית. בתיה הרגישה את הפלפיטציות ומיד לקחה גם וליום להרגעה וגם כדור נגד יתר לחץ דם כי הרגישה את הדופק מטפס.

כעבור שעה היא לקחה מהשכנה כדור בשביל הלב כי אם השכנה אמרה אז היא בטח יודעת, אקמול כי הרגישה את החום עולה לה, כדור נגד חומציות הקיבה כי היא קראה שהרבה תרופות לא טובות לבטן, וכדי להגן על הכליות היא קינחה בכדור אחד משַתן. כשסיימה למנות באוזני את בית המרקחת הקטן שבלעה, שאלתי שוב אם משהו כואב או מציק לה.

"לא כואב לי כלום", היא ענתה בלי למצמץ.

"אז תגידי לי בתיה, למה בעצם באת לבית חולים באמצע הלילה?".

"נו", היא אמרה במבט עגמומי, "כי אני נורא מודאגת".

קחו עצה ממישהו שעומד לבלות את רוב חייו בבית חולים: אל תבואו. במיוחד אם כבר אחרי שלוש בצהריים. על אמצע הלילה בכלל חבל לדבר, אבל גם אחרי הצהריים לא תמצאו שם כמעט אף אחד שבאמת יכול לטפל בכם. הרופאים האמיתיים נמצאים בבית החולים עד הצהריים, אחר כך יש שם רק אחיות, סטאז'רים ומתמחים עייפים, שחוץ מכם או מהסבתא החולה שלכם יש להם על הראש עוד 40־50 חולים.

לפעמים העבודה שלנו כל כך מעייפת שאני תופס את עצמי מפסיק לחשוב על בית החולים כעל מקום מלא באנשים שצריכים עזרה. זה קורה לי הרבה, בעיקר בלילה: אני נכנס לחדר אשפוז ורואה רק מיטות עם הוראות הפעלה לגושים ששוכבים עליהן. ואז אני פשוט עושה את מה שצריך, כמו מכונה. זה לא שאני מניאק או סדיסט; זה המקצוע.  

• *הכותב ביקש להישאר בעילום שם. סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט