ככה לא בונים שביתה: למה רופאים כן ורכבת לא?

כל מנהיג עובדים יודע שמרכיב חשוב בנוסחה לייצור שביתה מוצלחת הוא אהדת הציבור. אורך רוח מהאזרח ברחוב פירושו מתן אשראי להמשך העיצומים - קלף חשוב עבור פעילי המחאה. אבל בעוד שהעובדים הסוציאלים, עובדי השירות הדיפלומטי, אפילו המורים, ולאחרונה גם הרופאים זכו לתמיכת לא מועטה דווקא מצד נפגעי השביתות שלהם, עובדי הרכבת שהכריזו אמש על הפסקת תנועת הרכבות באופן פתאומי נתקלו בחומות של זעם.

א', עובד הרכבת, אמר היום (ה') בשיחה עם ynet כי עיתוי הכרזת השביתה - אמש בסביבות השעה 22:00 - הוא שפגע כל

כך בנוסעים. "לבוא ב-11 בלילה ולומר שאנחנו שובתים, זה מעצבן את הציבור שזקוק לך מחר בבוקר. זה מעצבן אדם שנמצא בדרך לעבודה, זה מעצבן חייל שביום חמישי במקום להגיע הביתה בשעתיים מגיע ב-8 שעות וחצי, וזה מעצבן גם את אמא שלו שמחכה לו בציפייה גדולה כל-כך".

יו"ר ועד הרופאים בסורוקה, ד"ר ישראל אייליג, מספר לעומת זאת כי אותו שואלים המטופלים שוב ושוב מדוע הרופאים אינם מחריפים את צעדיהם. "זה לב העניין, לא משנה אם השביתה של עובדי הרכבת צודקת או לא, בשורה התחתונה מה שחשוב הוא איך עושים זאת. האזרח צריך לנסוע לכל מיני מקומות, הוא לא התארגן, לא התכונן ולא מצא דרכים חלופיות בלא התראה".

"כל נסיעה קצרה הפכה לארוכה, לא ברור לאף אחד איך ומתי הוא יגיע, זו מעין הרגשה של זלזול בצרכים של כל האוכלוסייה", הסביר אייליג. הוא אמר כי מעצר אנשי ועד עובדי הרכבת אתמול, שבגינו הכריז הוועד על השביתה, נראה לו כמו צעד "סופר קיצוני" ו"טיפוס על העץ הכי גבוה בעולם", אבל בשורה התחתונה "אנשים קמו בבוקר, הלכו לתחנה, וכל היום שלהם נחרב. מכאן התגובה הכועסת של הציבור".

לדברי אייליג, לו עובדי הרכבת היו מחליטים אתמול להכריז רק היום על העוול שנעשה להם בצורה מסודרת, מסבירים שהמחדלים השונים אינם באשמתם, ומודיעים שביום ראשון ישביתו את הרכבת כדי להגן על ציבור הנוסעים, "הכל היה נראה שונה". "זו אחת הסיבות שבגינן אנחנו הרופאים זהירים כל-כך, ומנסים עד כמה שאפשר לא לפגוע באלה שבאמת

זקוקים לנו. אתמול ברמב"ם היכו רופא, ועדיין ברמב"ם לא הודיעו שב-12 סוגרים את המיון וחדר הלידה, אלא אמרו בעדינות שעוברים למתכונת שבת לשעתיים. המפתח כאן הוא שיקול דעת וחשיבה, הציבור לא אוהב 'בום וגמרנו'".

.

אלעד, שנוסע ברכבת מכפר-סבא לתל-אביב מדי יום, טוען שדווקא התקלות הבלתי נגמרות ברכבת גורמות ליחס העוין. "פעם זו שריפה, פעם תאונה, פעם כבל, פעם שיפוצים ופעם שביתה. זורקים עלינו, לא סופרים אותנו פעם אחר פעם, אין למי להתלונן. אז עכשיו שנזדהה איתם כשהם שוב דופקים אותנו ללא אזהרה? הם נסעו היום שעתיים בפקקים? לא, הם ישבו לשבות בבית, אז שלא יצפו לסימפתיה".