אחד האישים היחידים שזכה לביטוי מפורש בתורה על מעלתו הוא משה רבינו, המנהיג הראשון של עם ישראל. התורה מבטאת את מעלתו באמירה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". מעניין. מכל מעלותיו הרבות של משה, דווקא מידת הענווה שהייתה בו, היא שזיכתה אותו לקבל את התורה מהקדוש-ברוך-הוא ולמסרה לבני-ישראל.

נשאלת כאן שאלה פשוטה ויסודית, שהמענה עליה צריך להוות הוראה נפלאה לחיי כל אחד ואחת מאתנו: איך ייתכן שצדיק גדול כמו משה רבנו לא ידע להעריך את גדולתו העצומה, ועוד באופן כזה שירגיש עצמו פחות-ערך מכל אדם אחר? יתרה מזו: איך ייתכן שמנהיג בישראל, שעצם תפקידו מחייב להיות מורם מעם ותקיף, יוכל להיות עניו יותר מכל אדם אחר בעולם?! מישהו מאיתנו מצליח לדמיין לעצמו מנהיג מוצלח שהוא גם שפל כל כך?

מוסבר על כך, שמשה רבנו אכן הכיר את גודל מעלותיו, את כישרונותיו הכבירים, את העובדה שדווקא הוא נבחר להיות זה שהתורה תינתן לעם ישראל על-ידו; וכאן מגיע 'האֲבָל הגדול' - הוא לא זקף כלום לזכותו-הוא, לזכות אישיותו העצמית.

מצד ענוותנותו הרבה ראה משה את כל גדולתו כמתנה מאלוקים, וחשב, שאילו היה יהודי אחר זוכה בתכונות נפש גבוהות כאלו והקב"ה עצמו היה מדבר אליו, היה אותו יהודי מגיע לדרגות נעלות עוד יותר מאשר הוא בעצמו.

משום כך לא הייתה ענוותנותו של משה סתירה ליכולתו להנהיג את העם ביד רמה, בתקיפות ומבלי להירתע מפני איש. אדרבה, כיון שלא הייתה לו ישות אישית משלו, הוא מסר את כל-כולו לקב"ה, הרי בכל פרטי חייו ראה רק את רצון-ה' לנגד עיניו, וממילא נלחם בכל כוחותיו שרצון-ה' יתמלא בשלמותו.

השילוב בין שתי תכונות-נפש הפוכות אלה הוא תנאי מוקדם לכל יהודי בגישתו אל התורה. הוראה זו רמוזה בפתיחתה של פרשת השבוע, ועוד לפני זה, בשמה, פרשת 'בהר'.

'בהר', אותו הר המוזכר כאן, הוא הר-סיני, שעליו ניתנה התורה. חז"ל מספרים, שכאשר רצה ה' לתת את התורה, החלו ההרים רבים ביניהם וכל אחד ואחד מהם ציין את מעלותיו. אולם הקדוש-ברוך-הוא בחר דווקא בהר-סיני, הנמוך מכל ההרים. הסיבה לכך המובאת בדברי חכמינו היא: בכדי להדגיש את חשיבות הענווה.

וכאן נשאל כולנו שאלה פשוטה: אם כבר ענווה – אז עד הסוף? אם רצה הקדוש-ברוך-הוא להדגיש את חשיבות הענווה, למה בכלל חיפש הר ולא נתן את התורה בעמק, או לפחות במישור?

אלא כאן רמוז השילוב האמור בין ענווה מצד אחד והתנשאות (קדושה) מצד שני. יהודי נדרש שיהיו בקרבו שתי התכונות הללו; מצד אחד עליו להיות עניו בתכלית, ועם זאת צריכה להיות בו התקיפות והעוז לעמוד בתוקף על דברים הקשורים ברצון-ה'.

כתנאי ראשון לקבלת התורה צריך יהודי להיות 'הר', כפי ההלכה הראשונה ב'שולחן ערוך': "לא להתבייש מפני בני-אדם המלעיגים". לא סתם זוהי ההלכה הראשונה, היהודי לא יכול להיות 'עמק' או 'מישור', נטול תקיפות ונחישות. חייבת להיות בקרבו תכונה של הר: הגבהה והתנשאות של קדושה, בכדי שיוכל לעמוד מול הקשיים ולמלא את רצון ה'. אך מצד שני צריך ה'הר' הזה להיות הנמוך מכל ההרים. על האדם לחוש ענווה בפני כל אדם, תחושה הנובעת מהתבטלות אמתית לבורא העולם.

הנחישות בענייני תורה ומצוות לא רק שאינה צריכה לבוא על חשבון הענווה וההתבטלות לה', אלא לאמיתו של דבר, הענווה היא מקורה של הנחישות. דווקא מתוך ענווה אמתית נובעת תקיפות איתנה בענייני התורה והמצוות.

שבת שלום