מגניבים בחדרי חרדים
"אורים ותומים", הסדרה החדשה שבמרכזה נבירה עמוקה בעולם הדת, הולכת רחוק יותר מסדרות דומות בז'אנר שהיכרנו בעבר, אבל עדיין לא מצליחה להתנתק מהסלנג השינקינאי
אם חשבתם שהדרמה החדשה "אורים ותומים" ששודרה הערב (א', 22:00, yes Drama), תספק את יצר המציצנות שקיים בנו, החילונים, כלפי העולם הספון והמוגן של ישיבות הסדר ובעלי תשובה, כדאי שתרגיעו את הציפייה.
למען האמת, מדובר בדרמת מתח מסקרנת, לפחות על פי הפרקים הראשונים שלה. אך עם זאת, עלילתה יכולה היתה להתרחש למעשה בכל מבנה ארגוני, מוסד לימודי סגור או חברת הייטק הישגית עם קודים משלה ומשחקי כוחות פנימיים. העולם של החברה הציונית-דתית, אם כן, הוא לא פחות ולא יותר מסוכריה שתפקידה ללחוץ על בלוטות התיאבון של צופים גרגרנים מהסוג המפלרטט, ככותבת שורות אלה, עם עולמות להם הם אינם משתייכים.
כוכבי "אורים ותומים". מושגים עמוקים מעולם הדת (צילומים: יוסי צבקר)
בניגוד ל"סרוגים", גרסה דוסית לייט ל"פלורנטין" של איתן פוקס, שזכתה להצלחה פנומנלית בזכות יכולת ההזדהות בין קהל היעד (שרובו חילוני) לבין הדמויות, ב"אורים ותומים" לא מפחדים ללכת צעד אחד קדימה עם מושגים שנטועים עמוק ביהדות (תפילת ותיקין, קצויס, ביטול תורה, משניות ועוד כהנה וכהנה, תשאלו את דוקטור גוגל) כמו גם עם נוכחות מסיבית של עבדקנים על המסך.
גם את זה צריך להעריך, ולו רק בשל העובדה שדמויות דתיים או חרדים מקבלות מקום טוב בפריים-טיים, רק במסגרת התפרצויות לא פוטוגניות של שרים בישיבות ממשלה, או בכתבות מצולמות מאירועי עליה לרגל של מנשקי הטבעת אצל כבוד הרב.
נעשה ונשמע?
עלילת "אורים ותומים" מתרחשת בין כתלי ישיבה תיכונית, השייכת לזרם הציונות הדתית, וממוקמת לא הרחק מירושלים. ראש הישיבה הזקן, הרב יחיאל גרנט (יהורם גאון) מעביר את המושכות לחתנו, אבל מסרב לשחרר אחיזה. מול החתן, רָבּ חיים (דני גבע), שמנהל את המוסד בפועל, עומד הרב אלישע, שהפסיד את המלוכה אך נדמה שממשיך ללטוש עיניים לכתר.
אבני, גבע, גראד וגאון. לא הולכים בתלם
לצד המלחמות על הדרך והכוח, גם הדור הצעיר נקרע בין ההולכים בתלם ומיישמים את "נעשה ונשמע" לבין המורדים, אותם אינדיבידואליסטים סקרנים שמחפשים את דרכם. כשמתגלה גופת אחד מתלמידי הישיבה, בחור עם הפרעות למידה שנכנע ככל הנראה ללחצי המקום, הסדר הקיים מתערער.
רשימת השחקנים בסדרה מרשימה במיוחד. גם הפחות מוכרים שביניהם, בהם תום חגי, בוגר הסטודיו של יורם לוינשטיין, שפורץ לראשונה בתפקיד מרכזי של בחור מבולבל אשר מחפש את דרכו בתוך משוואת הכוחות המורכבת שסוגרת עליו, מצליחים לשכנע.
את יהורם גאון, בתפקיד ראש הישיבה לשעבר, ספק אם אמא שלו, מנוחתה עדן, היתה מזהה. למעט האינטונציות המזוהות כל כך עם הזמר, גאון הוא רב לכל דבר. אולי זו הירושלמיות מבית שדבקה בהליכותיו, אולי המכובדות שמתיישבת עליו כמו כפפה, כך או כך התפקיד הזה תפור למידותיו.
גם צחי גראד, שמגלם את דמותו של הטוען לכתר שבכורתו נלקחה ממנו, מציג כהרגלו דמות עגולה, מלאה, שזורמת לו מהשרוול כאילו נולד מאז ומתמיד הוא פוקד את עולם הישיבות.
את מורכבותו של העולם התורני במציאות המודרנית, מציגה בעין ידידותית למשתמש החילוני דמותו של המחותן, הרב חיים, אותה מגלם כאמור גבע.
"אני צריך מחנכים, לא מורים לגמרא", אומרת הדמות ומתמצתת על רגל אחת את עיקרי אמונתה. המחנך הזה, עם הכיפה, הפאות והטלית, מרשה לעצמו לתהות, להעלות סימני שאלה, לבגוד בדרכו כדי למצוא את דרך הישר. זה אולי חוטא לרוח הדת, אבל אנושי מאוד.
לצד אלה, צריך לומר ש"אורים ותומים" גם לוקה בשעטנזים מוזרים שמערבבים סלנג משינקין עם יידישקייט מהשטעייטעל, אבל מנגד יש בה מספיק כדי להשאיר אותך מול המסך בציפייה לפרק הבא. עד אז, דיינו.
