האיבה הערבית תישאר

בשבוע שבו חגגנו את הישגינו ביום העצמאות, מבטאים דובריהם של האזרחים הערבים ונבחריהם את נחישותם להביא חורבן על המפעל הלאומי של העם היהודי. עניינם אינו מתמקד בסבלם ההומניטרי של הפליטים או במעמדם במדינת ישראל, אלא בצער על כשלון ניסיונם האלים של הפלסטינים לחסל את הבית הלאומי של היהודים ולמנוע את הקמת מדינתם העצמאית.

אף שהם מתלוננים גם על קיפוח ועל הדרה, הם מודים כי לא זה העיקר. גם אם יונהג בישראל שוויון מושלם - שאינו קיים בשום מקום בעולם - יעמוד בעינו במלוא תקפו החטא הקדמון: עצם הקיום של מדינת הלאום היהודית. ראשיתה של זו, בעיניהם, במזימה קולוניאליסטית שכוננה ישות בלתי לגיטימית מיסודה. הדרך היחידה, לשיטתם, לתקן את המעוות היא התאבדות לאומית של הרוב היהודי - החלפת המדינה היהודית במדינה ערבית.

המסרים הבוטים הללו משווקים לציבור הישראלי והאירופי במסווה של תביעות שוויון ובדרכי הונאה. נושאיהם מגישים אותם באצטלה של מסרים פלורליסטיים. סוכניו של ערפאת, מלחכי פנכתה של שושלת אסד, מעריצי חיזבאללה, תומכי חמאס ומתרצי פיגועי התאבדות, למדו לדקלם ססמאות של "זכויות אדם", "דמוקרטיה", "הומניזם" ו"חופש הביטוי". את הפיכת ישראל למדינה ערבית הם משווקים באצטלה של "מדינת כל-אזרחיה" או "מדינה דו-לאומית", אך מלווים זאת במנגונים דמוגרפיים של מימוש "זכות השיבה" וביטול חוק השבות שיהפכו אותה לערבית.

האיבה והכחשת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי מקובלת על המנהיגות הפוליטית והאליטות הערביות. התמונה בציבור הערבי מורכבת יותר, שכן אין דרך לדעת מה חושב כל אחד מאזרחי ישראל הערבים "בלבו פנימה".

מצד אחד, יש בקרבם מיעוט לא מבוטל המכיר ביתרונותיה של המדינה שכונן הרוב היהודי ואף גאה בה; מצד שני, מצביע הציבור הזה שוב ושוב בבחירות דמוקרטיות כמעט רק עבור הנהגה קיצונית ועוינת ומעלה מקרבו אליטות הפוסלות את הלגיטימיות של אותה מדינה עצמה ומזדהות גם עם אויביה הנלחמים נגד עצם קיומה. סקרי דעת הקהל מעידים על דיסוננס בין שני המרכיבים, אך ההתנהגות הפוליטית נוטה כמעט תמיד לכיוון הרדיקלי. זה גם הפן המופיע בפני הציבור היהודי ועליו הוא מגיב.

גם המרכיב הכלכלי-חברתי אינו מבשר טובות. למרות מגמה מתמשכת של שיפור וצמצום פערים, מתאפיין השיח בתחום הזה כמעט כולו בטענות ובהטחת אשמות קשות נגד הרוב היהודי, מבלי שהערבים מוכנים ליטול אחריות על תרומתם המכרעת למצוקתם הכלכלית. הם מייחסים את המצוקה לאפליה, אף שניתן להוכיח בנתונים כלכליים שאינם שנויים במחלוקת כי עיקר המצוקה הכלכלית של הערבים המוסלמים נובעת ממשפחותיהם הגדולות ומהשתתפותן המעטה של נשיהם בכוח העבודה.

נתונים אלה מוכיחים בעליל כי הערבים המוסלמים והיהודים החרדים נתונים במצוקה כלכלית דומה, מאותה סיבה עצמה - ריבוי ילדים והימנעות אחד ההורים מעבודה יצרנית, בעוד יהודים לא חרדים וערבים נוצרים מצליחים בדרך כלל לפרנס בכבוד את משפחתם, כיוון שאימצו אורח חיים מודרני ואחראי.

ולמרות זאת: להעמיק את השוויון

בשני התחומים - הפוליטי והכלכלי-חברתי - לא צפוי "פתרון" בעתיד הנראה לעין, כיוון שהערבים התבצרו בגישה שאינה מאפשרת אותו. פסילת מדינת הלאום היהודית אינה עוד עמדה, אלא חלק חשוב של הזהות שלהם, ולאורה הם מחנכים את ילדיהם. רוב המוסלמים אינם מוכנים לאמץ את אורח החיים המודרני, שהביא הצלחה לנוצרים. שני אלה מבטיחים העמקת הניכור עם הרוב היהודי והתמדת המצוקה.

האתגר הניצב בפני הרוב היהודי הוא הסתלקות מן היעד הבלתי ריאלי בעליל של "פתרון", בהיעדר שותף ערבי-מוסלמי ואימוץ מדיניות של "בקרת נזקים". ראוי שזו תתמקד במקביל בהעמקת השוויון האזרחי ובחיזוק אדניה של המדינה היהודית. העמקת השוויון לא תשנה את איבת הערבים ואת טרוניותיהם הקבועות, אך תתרום לחיזוק החברה הפתוחה בישראל והמאפיינים הדמוקרטיים של המדינה.

חיזוק אופייה היהודי (למשל: על-ידי חקיקה שתעגן את בכורתה של השפה העברית והערבית כשפה רשמית שנייה) יקשה על הגורמים הערבים הרדיקלים ושותפיהם הטהרנים בשולי החברה הישראלית לכרסם באושיותיה של מדינת הלאום שכונן העם היהודי.

חיזוק שני המרכיבים - היהודי והדמוקרטי - דרוש כשלעצמו מטעמים ציוניים, אך הוא יעיל מאוד גם כדי לסכל את מאבקם של שוחרי רעתה של ישראל מבית ומחוץ.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. לאחרונה יצא לאור ספרו "הפלסטינים בישראל - מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית"בהוצאת כנרת זמורה-ביתן המתאר, בלווית תיעוד נרחב ומגוון, את הנושאים שנדונו במאמר הזה.