והאח הזה הוא עני

שלוש תמונות של עוני

פרשת "בהר" היא פרשה קצרצורת, חמישים ושבעה פסוקים בלבד, והם מתמקדים בהתמודדות הקהילתית עם העוני. הפרשה מציעה כמה תמונות של עוני בתוך הקהילה. שלוש פעמים במקרא מופיע התיאור: "וכי ימוך אחיך", וכולן בפרשה שלנו: החזרה המשולשת מזמינה להשוואה בין שלוש תמונות של עוני.

האח המך

לפני שנעבור לעיון בתיאורי העוני וההתמודדות עמו, נשים לב למשפט הפותח כל תמונה: "וכי ימוך אחיך". תמונה מורכבת וקשה לנשיאה מציעים שלושת הפסוקים האלה. "העני הזה הוא אני", אחי העני. האח המך.

לעני יש שמונה שמות

ומהו מך? אחד המדרשים מפרט שמונה כינויים שונים שנתנו לאדם העני (ויקרא רבה, בהר, לד): "שמנה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך... מך - שהוא מך לפני כל, עשוי כמין אסקופה התחתונה". המך הוא האסקופה הנדרסת. סף הבית. המך הוא אח נשכח. האח עליו אנו דורכים בדרכנו (לאן?).

בחזרה אל שלושת תאורי העוני

שלוש פתיחות זהות יש לתמונות העוני שבפרשת בהר, ועל רקע הדמיון מעניין לראות את ההבדלים:

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ"

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ"

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ"

התמונה השנייה היא המרגשת ביותר: אחיך הופך להיות עני, הוא יורד לגובה האסקופה, והיד שלך יורדת יחד איתו. מסתבר שאתם הייתם שם כל הזמן יחד ונתתם ידיים. כיון שאתם אוחזים ידיים, אתה מרגיש מהר בנפילה שלו, ומנסה לעצור אותה: "והחזקת בו". תמונת האמצע עוסקת באיסור לקחת ריבית ונשך מהאח המך.

ליד תמונת האמצע בולטת בעצבונה ובבדידותה התמונה הראשונה: "אחיך מך", אבל אף אחד לא היה שם בשבילו, ועל כן הוא נאלץ למכור את הנחלה שלו. בהמשך ייתכן שמישהו יציל אותו. ייתכן שלא.

התמונה השלישית נצבעת גם היא בצבעים קשים על רקע התמונה השנייה, אחיך מך וזה קורה כשאתה בסביבה (עמך) אבל ידך לא בתוך ידו, ואתה לא מציל אותו בזמן. אחיך איתך כיוון שהוא נמכר לך לעבד.

עוצרים אותם כשהם קטנים

כאמור, התמונה השנייה היא המרגשת ביותר. האינטימית. הקשר בין האחים היה שם כל הזמן ועל כן המצוקה של האח שנופל אל העוני, מורגשת בשלב מוקדם. בשלב הזה יש לאדם שנקלע למצוקה תקווה להציל את עצמו והוא מבקש עזרה ולוקח הלוואות. הדרישה, בשלב זה של ההידרדרות, היא להעניק את ההלוואה ללא ריבית. התקווה היא שהעזרה המושטת תסייע בבלימת ההידרדרות ולא יהיה צורך להגיע לתמונות הראשונה והשלישית: מכירת נחלה, ומכירה לעבדות.

כדאי להרוג מצוקה כשהיא בראשית הדרך, אבל בשביל לעשות את זה אנו זקוקים לאינטימיות בין אנשים ממעמדות כלכליים שונים. לנראות תמידית. זו לא קרן סיוע זו אחריות פעילה לאורך כל החיים.

אל התיאור הציורי של הידיים השלובות, שתוצאתו היא "ומטה ידו עמך", מתייחסים כמה וכמה מדרשים. הנה אחד היפים שבהם:

אל תניחהו שיפול

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך'. אל תניחהו שיפול. למה זה דומה? למשוי (משא) על גבי חמור. עוזרהו במקומו - אחד תופש בו והוא מעמידו. נפל לארץ - חמשה אין מעמידין אותו" (פסיקתא זוטרתא, בהר, עג ע"א).

לצורך ההשוואה מציע המדרש את תמונת החמור העמוס במטען. המטען כמעט נופל, והדרשן מזהיר: "אל תניחהו שיפול". לפני הקריסה פשוט למדי לטפל במצב, אבל כשכבר מגיעים לאדמה - אפילו חמישה זוגות ידיים לא יספיקו.

קל לפרוק אך קשה להרים את הנפש

עוד הם מדברים על חמורים ועניים, ועל תמיכה כלכלית בעיתה, ואני חושבת על העוני של הנשמה. שלוש התמונות של העוני הפיזי, יכולות להקביל לשלוש תמונות עוני של הנשמה. שלוש התמונות של המצוקה

קשות מאוד, אלא שגם בכלכלה של הנשמה יש שלבים; יש איבוד של קרקע ויש אובדן החירות. הרבה לפניהן נמצאת תמונותו של האדם שחייו מתחילים להסתבך.

אינטימיות, כך מלמדת הפרשה, היא המאפשרת לנו לעצור בזמן, ולמנוע את הקריסה. איך שומרת עלינו האינטימיות? ביחסים אינטימיים ידיינו שלובה בידו של מישהו אחר, והוא מרגיש כשהנפילה מתחילה, ומושך את עצמו, ואותנו איתו, חזרה אל ארץ החיים. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", קובע התלמוד. הדרך להתרה חייבת לעבור במערכת יחסים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

נשמות, דיון ארוך ורציני קיימתם בשאלת קדמותן של התפילין (131). הבאתם ראיות על ראיות לכך שהתפילין אינן מן התורה. חשבתי לעצמי שהדיון מאוד מעניין ומלומד. אבל מה נקודת המוצא שלו? האם הוא לא מיותר? למה להניח שהתורה הכירה את התפילין?