איך איבדנו את הכינרת

תשאלו את מי שאתם רוצים, והתשובה תהיה זהה: אסור לוותר על הכינרת, ולא רק כי היא תכשיט נדיר ויפהפה שממש מחמיא למותן הצר שלנו על מפת העולם. בשביל עם שתפס לעצמו רצועת גן עדן מוקפת אויבים ומדבר, הכינרת היא תנאי הכרחי להישרדות. כולם יודעים את זה, ולכן אנחנו מניפים אצבע משולשת בכל פעם שסוריה מדברת עליה כתנאי מוקדם למשא ומתן. דברו איתנו על ירושלים, קחו את ג'נין ואת קלקיליה. על הכינרת אין מה לדבר. היא שלנו, לתמיד. עניין של חיים או מוות. אבל אם זה הקונצזוס, אז למה כל מה שאנחנו עושים לה - או איתה, או בקשר אליה - נראה כאילו ההפך המוחלט הוא הנכון, ומישהו בחלונות הגבוהים זומם לחסל אותה באופן סופי ואז לתת אותה במתנה לסורים?

זה לא רק מלמעלה שזורקים עליה זין. הכסף החכם אומר שגם אתם לא באתם לראות מה שלומה כבר שנים. בעצם לא צריך להמר, יש נתונים: לפי סקר שנערך בקיץ האחרון, רק שבעה אחוזים מאיתנו מתכוונים לעשות אצלה בטן־גב בעונת הרחצה שמתחילה בימים אלה. על לבוא בחורף אין מה לדבר, כי רובנו לא רואים בה בכלל יעד תיירותי. אנחנו מעדיפים מקומות אחרים, חו"ל או אילת או צימר בצפון שכשניסע אליו נעבור לידה ונשחק אותה מופתעים מזה שיש בה כל כך הרבה מים. והנה נתון שמספק עוד סיבה לעשות פרצוף מופתע: הכינרת מדורגת במקום הראשון ברשימת יעדי החופשה של ערביי ישראל. כן, הפסקנו לבוא והשארנו אותה לאזרחים שמתויגים פה כסוג ב'. אלה שכבר התרגלו שזורקים עליהם זין.

אז איך זה שהכינרת, אותה ריאה כחולה שעל המפלס שלה נאמר פעם שהוא מהווה מדד למצב הרוח הלאומי, כבר לא מעניינת לנו את הביצה השמאלית? אולי זה בגלל שהיא לא בסטייל הערסו־אמריקאי שמאפיין אותנו בשנים האחרונות - סגנון שהעיר אילת אימצה בחיבוק גדול מפלסטיק, ולכינרת פשוט לא מתאים. היא לא מוקפת מתחמי שופינג נוצצים או אטרקציות ממוזגות, קו החוף שלה לא עמוס במלונות, ואי אפשר לטוס אליה ישירות משדה דב ולהרגיש כאילו עשית קפיצה קטנה לחו"ל.

יש עוד עניין שמרחיק אותנו מהחופים בני אלפיים המיתרים: העם היושב בציון הוא לא פראייר. אין ישראלי שיחזור לשים כסף במקום שבו גנבו אותו, ובכינרת גנבו אותנו על כל צעד ושנורקל. בכניסה לחוף, ואחר כך בקיוסק ובמסעדה. כתמורה לכסף קיבלנו עשן של מנגלים וטינופת, אפילו לא שולחן פיקניק או צל חינם או תאי שירותים נורמליים. זה קורה כי המדינה שמה את האגם האחד שלנו באזור עדיפות לאומית ז'.

60 שנה שלטו בקו המים אנשים עם אג'נדה מטורללת, שלא חששו לעמוד על המקפצה ולהשתין לבריכת מי השתייה של כולנו. חברת מקורות הקימה לעובדיה חוף פרטי בתחומי המתקן השמור שממנו שואבים את המים למוביל הארצי; במקומות אחרים קיבלו פרוטקציונרים ומקורבים לשלטון המקומי זיכיונות להפעלת חופים, וזכו לעצימת עין כשבנו באופן לא חוקי על שפת המים. היו כאלה שפתחו מסעדות, הפעילו אותן ללא רישיון, ופשוט ידעו שלפקחים יש הוראת קבע לא להתקרב אליהם. עם הזמן גודרו החופים המוכרזים והפכו לנחלתם הכאילו־פרטית של מפעיליהם, מחיר כניסה במכונית התייצב על כ־100 שקלים ליום ולפעמים האמיר גם ל־150, שולחן פיקניק תומחר ב־60, והיו מנוולים שבניגוד מוחלט לחוק הרהיבו עוז וחלבו אפילו הולכי רגל. כסף על ים כינרת.

ב־2008, בעקבות דו"ח חמור של מבקר המדינה, נחקק חוק הסדרת הטיפול בחופי האגם והוקם "איגוד ערים כינרת", גוף שיעשה סדר בבלגן וחוק בהפקרות. בפסח שעבר זה נראה נהדר: אנשי האיגוד סילקו את הפרוטקציונרים משלושה חופים בצד המזרחי של האגם. הגדרות הוסרו, השערים נפתחו והישראלים הוזמנו לחזור בהמוניהם לכינרת, הפעם חינם. העם הצביע ברגליים ובא, באמת בהמוניו, אבל כשהוא ארז את עצמו וחזר הביתה התחילו אנשי האיגוד להבין עם מי יש להם עסק. החופים היו זרועים בשקיות של סופרמרקט ושל חטיפים, משובצים בקלקרים של עוף קפוא ובבדלי סיגריות. גחלים הבעירו מכולות אשפה, ואת ריח הבשר הצלוי החליפה צחנה של זבל פלסטי שרוף. תאי השירותים הושחתו, פגרים של כיסאות פלסטיק ושאר ריהוט קמפינג היו פזורים בכל השטח. ככה, אתם מבינים, מתנהג עם שלא מוכן לוותר על האגם הלאומי שלו.

לקראת חופשת הקיץ האחרונה נערכו באיגוד הערים לסיבוב נוסף. שוב הוצבו מחסומים בכניסה לחופים, הפעם עם מחירונים הגיוניים ושווים לכל נפש שנועדו לכסות את עלויות התחזוקה: 55 שקלים לרכב פרטי, 10 לאופנוע, הולכי רגל חינם. הושק גם מענה טלפוני אנושי שסיפק תשובה לכל שאלה וסיוע בכל מקרה חירום בשטח האגם. בין הנופשים הסתובבו צוותי הסברה שעזרו לאנשים לנקות את הזבל הפרטי שלהם, חילקו שקיות אשפה, ואפילו העניקו למעשנים מאפרות אישיות ומגניבות לאיסוף בדלי הסיגריות. ולמרבה הפלא, זה עבד. לא בכל מקום, לא לאורך כל העונה, אבל ככה זה. לוקח זמן לעקור הרגלים שהשתרשו במשך שנים.

בסוף הקיץ שעבר פורסמו מכרזים מסודרים להפעלת החופים הגדולים, אלה שבהם שחטו אותנו בעבר. ורק כדי לאזן את זה שממש עכשיו נשמעתי קצת אופטימי, אף אחד לא הגיש הצעות למכרזים האלה. כן, שמעתם נכון: מדינת ישראל הציעה ליזמים לקחת לידיהם את הטיפול בחופי הכינרת, ואף אחד לא בא. בלית ברירה, אנשי איגוד הערים יתפעלו אותם גם השנה.

למרות הרצון הטוב של אנשי איגוד ערים כינרת, ולמרות שעברנו חורף סביר, השנים הרעות אינן מאחורינו: בשעה שאנשים טובים עמלים על שיקום החופים, בתוך המים כבר מתבשלת הקטסטרופה הבאה. קטסטרופה, כמה מיותר לציין, שהיה אפשר למנוע.

בכינרת חי דג שנקרא אמנוּן הגליל. במשך שנים היה לנו סידור איתו: הוא מלחך אצות ודואג שהן לא יהפכו את כל המים לעיסה ירוקה, ואנחנו אוכלים אותו בתור מושט על הגריל. בשנים הטובות, הדייגים של טבריה ושל קיבוצי האזור היו מוציאים יותר מ־300 טונות של הדג הזה. אלא שב־2006 הוציאו רק 152 טונות, ושנתיים אחר כך זה כבר הצטמצם לשמונה טונות בלבד. לא צריך להיות ביולוג ימי כדי להבין שמשהו פה לא תקין. כבר לפני שלוש שנים הגיעו במשרד החקלאות למסקנה שהגורם העיקרי לצמצום אוכלוסיית אמנון הגליל הוא הדיג, או ליתר דיוק העובדה שאף אחד לא באמת מפקח עליו; באותה הזדמנות הוחלט לאפשר לדגים תקופת התאוששות מהטבח, הפסקת דיג שתאפשר להם להתרבות בשקט.

במדינות מתוקנות ומתקדמות, כמו מצרים למשל, עוצרים את הדיג לחלוטין לאורך כל עונת הרבייה וההטלה כדי שיהיו דגים גם בשנה הבאה. כמה זמן לדעתכם נתנו לדגים של הכינרת? 24 שעות בדיוק. כל יום שלישי. נשבע שאני לא ממציא. אוכלוסיית דגים שקיומה הכרחי לשמירה על איכות מי האגם הולכת ומתדלדלת באופן קיצוני, והפיתרון הוא הפסקת דיג ליממה בשבוע. כבר אמרתי: זה כאילו שמישהו מנסה לחבל בכוח בים הגלילי. 

וזה לא נגמר שם. בשנה שעברה החליטה הממשלה שכדי לאושש את אוכלוסיית הדגים, אין יותר מנוס מהשבתה מוחלטת של הדיג המסחרי בכינרת למשך 24 חודשים. צעד חירום של הרגע האחרון, שנייה לפני הכחדה. קיצוני אבל הכרחי. לטובת ביצוע המהלך הוקצו מיליוני שקלים, רובם פיצוי לדייגים על אובדן הפרנסה. ההשבתה היתה אמורה להכנס לתוקף בינואר האחרון, אלא שפקידי האוצר לא מצאו דרך לחשב את סכום הפיצוי, ולאחרונה הודיעה המדינה לבית המשפט העליון שהיא יורדת מהשבתת הדיג. אז הסירות עדיין יוצאות והרשתות עדיין עובדות ופיקוח על הדיג הוא נדיר יותר משלל טוב.

בנמל של טבריה לא חיים באשליות. החבר'ה יודעים שהם מנסרים את הענף שהם יושבים עליו, ודייגים בהחלט אוהבים דגים, אבל יותר הם אוהבים לגמור את החודש. הם לא יפסיקו לדוג אם לא יפצו אותם, והם צודקים. כשדברים כאלה קורים בעולם השלישי מגיעים כל מיני מערביים מלומדים שעוזרים לדייגים לעשות הסבה מקצועית לתיירות; הפטנט הזה היה יכול לעבוד גם פה אם במקום נופשון בטורקיה או צימר בצפת היינו שוקלים ברצינות ללכת על מלון בטבריה. אז בפעם הבאה שאתם בדרך לחופשה בצפון השקט, תעשו לעצמכם טובה: תעצרו ליד הכינרת ותגידו יפה שלום. הרי בעצם כבר ויתרנו עליה.