מונופול כהני המקרא נשבר - ושל הפקידים שלנו?
כהני בית המקדש העריכו את השווי הכספי של נדרים שננדרו לטובת בית המקדש. המטלה העניקה להם כח אדיר ביחד עם ניגוד עניינים. עוד בתקופת המקרא הבינו את הבעיה ושברו את המונופול. במשפט של ימינו מצאו קיצור דרך לבעיה דומה: אוסרים על פקידי ממשל להיות בניגוד עניינים. פרשת השבוע
פרשת "בחוקותי" (ויקרא, פרק כז) עוסקת באנשים שנדרו דברים לטובת בית המקדש בשווה כסף. במקרא מודגש כי במקרה והשווי הכספי של הנדר לא היה ידוע, הכהנים בבית המקדש קבעו את הערך הכספי שלו. הכהנים למעשה היו מעריכי השווי הראשונים. כך לדוגמא, נאמר: "ואם כל-בהמה טמאה אשר לא-יקריבו ממנה קרבן ליהוה והעמיד את-הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" (ויקרא כז, יא-יב). מהמקרא עולה בבירור כי מעריכי השווי היו הכוהנים עצמם.
עוד פרשות שבוע כלכליות:
מחירי השוק אמורים לתת את הערכת השווי הטובה ביותר. פקודת מס הכנסה מיישמת את העיקרון הזה בסעיף 88 לפקודה, בה הוגדרה "תמורה" כמחיר שיש לצפות לו במכירה "ממוכר מרצון לקונה מרצון". ברור כי הערכת שווי אינה מדע מדויק, אך היא אמורה בכל זאת לשקף בצורה סבירה את השווי על בסיס נתונים מסוימים והנחות יסוד. מכאן כי ראוי למנות מעריך שווי, אשר אינו בעל אינטרסים בקביעת הערכת השווי.
הכהנים היו במצב של ניגוד עניינים חמור, שכן האינטרס שלהם היה להעריך את שווי הנדרים מעל שווי השוק שלהם. הכהנים יכלו לקבוע שומה גבוהה לטובת עצמם. במאמר אחר (פרשת תצוה), עמדתי על כך שהכוהנים בבית המקדש ניצלו את מעמדם לרעה ועברו תהליך של השחתה מכוח החוק הדתי.
בתקופה קדומה הבינו את ניגוד העניינים האינהרנטי הזה, וביטלו את המונופול של הכהנים בתחום הערכות השווי. בהתאם לכך, נקבע במשנה הראשונה של מסכת ערכין: "הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין".
הפתרון של התנאים במשנה לבעיית ניגוד העניינים היה באמצעות "שבירת" המונופול. מאידך, במשפט הישראלי מסתפקים בקביעת איסור על פקידי ממשל להיות בניגוד עניינים, כמפורט להלן.
ניגוד עניינים של פקידי ממשל
בפסיקה מודגש העיקרון לפיו כל מי שבידו סמכות שלטונית, חב חובת הגינות כלפי הפרט (ראו לדוגמא: בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(3) 729, 745). מכוחו של עקרון כללי זה נוצרו במשך השנים חובות נוספות, כמו מניעת ניגוד עניינים.
נהוג להבחין בין "הגינות דיונית" ל"הגינות מהותית". ההגינות הדיונית קובעת כי על השלטון לנקוט בהליך שהוא הוגן מבחינתו של הפרט. לדוגמא, על השלטון נאסר לעמוד במצב של ניגוד עניינים. ההגינות המהותית קובעת כי על השלטון לשקול שיקולים ראויים, לדוגמא, החובה לפעול בסבירות, ללא הפליה ושלא למטרות זרות (ראו: בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, 841(. כללו של דבר, הפסיקה בישראל מחייבת את אלו שבידם סמכות שלטונית לפעול רק לטובת הכלל ולא בהתאם לאינטרס העצמי שלהם.
אלא, שהמדיניות המשפטית בעניין הזה היא נאיבית, שכן לא ניתן לצפות מבן אנוש לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. במקום לקדם פסיקה וחקיקה האוסרת על פקידי שלטון להיות במצב של ניגוד עניינים, יש לצמצם את האפשרויות לכך באמצעות הפחתה מתמשכת במספר פקידי הממשל וצמצום שיקול הדעת שלהם.
נכון להיום, הנתונים מצביעים דווקא על עלייה מתמשכת במספר העובדים במגזר הציבורי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרם של העובדים במגזר הציבורי עלה ב-220 אלף בתוך עשור. כיום יש כ-900 אלף עובדים במגזר הציבורי. נתונים אלה מדאיגים גם לאור העובדה כי מספר העובדים בתעשייה עלה ב-20 אלף בלבד בתקופה המקבילה.
הקטנת המגזר הציבורי והגדלת המגזר הפרטי, צריכים להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי. זאת הדרך האפקטיבית להפחתת ניגודי העניינים והשחיתות של פקידי השלטון, והדרך היעילה ביותר להשגת צמיחה משמעותית ומתמשכת.
ד"ר אבי נוב הוא עורך דין המייצג לקוחות מישראל ומהעולם בתחום המיסוי ומנהל את אתר האינטרנט הישראלי לתכנוני מס בינלאומיים, כולל מאמרים וחדשות מיסוי: http://www.IsraelTaxLaw.com ניתן לפנות אליו במייל: avinov@bezeqint.net
לפנייה לכתב/ת 
