ללכת כי כולם הולכים, כבר 40 שנה
מנחם זילברמן בכלל לא אמור היה לככב ב"חדוה ושלומיק", ואף הציע לשלם בשביל התפקיד. במלאת 40 שנה לסדרת הדרמה הראשונה בארץ הוא משחזר ממקום מושבו בלוס אנג'לס: "הבנתי שאני חלק ממהיסטוריה, אבל כשזה נגמר - לא היתה לי עבודה"
"אני לבד בעיר זרה, כאילו אין לי כבר ברירה", שרה ב-1971 מירי אלוני, אבל זילברמן, כך נדמה, לא חש בחוסר הברירה. אם תשאלו אותו, הוא מבחירה שלו ורק שלו, עזב את הארץ לטובת הדרכת טיולים בלוס אנג'לס, כבר לפני עשור. אבל עוד לפני שנגיע להווה, אי אפשר שלא להתרפק על העבר.
"חדוה ושלומיק", 1971. זילברמן: "הם בכלל רצו את גדי יגיל"
את מנחם, מתברר, לא צריך להחזיר אל מעמקי הנוסטלגיה. הזכרונות, בני 40 שנה ואף יותר, טריים אצלו לגמרי והוא בוחר לפתוח בסיפור: "הם רצו את גדי יגיל לתפקיד. זו האמת. אבל הוא ביקש יותר מדי כסף אז אמרו - 'בוא נעשה כאילו אודישן', כדי קצת לערער את הביטחון שלו וכדי שיירד בסכומים שהוא מבקש. המלהקים, שהכירו אותי עוד מימי להקת הנח"ל, עשו בכאילו והזמינו אותי לאודישן.
"מיד אחריו הם הסתכלו על התוצאות וזרקו לאוויר 'חשבת מה בנוגע לכסף?'. אז אמרתי להם 'תראו, אין לי הרבה, אבל אני מוכן לשלם כמה שתבקשו'. זו היתה הגישה שלי באופן כללי, הבנתי שזה הולך להיות משהו היסטורי".
כבר מההתחלה?
"ברור. ידעתי שאני בדרך לשחק תפקיד בסדרת הטלוויזיה הראשונה בישראל. עד היום אני מרגיש שהשתתפתי בנקודה היסטורית בתרבות הישראלית. זה שיש לי ביקורת על עצמי כשאני רואה את זה - זה בטוח, אבל לכל אמן שרואה עבודה של עצמו יש ביקורת".
"אני מכריח תיירים לצפות בזה"
זילברמן (65) מתגורר כיום בלוס אנג'לס, ועוסק כאמור בהדרכת תיירים ישראלים ברחבי קליפורניה. ברכב בו הוא מסיע את האורחים, הוא מחזיק דרך קבע DVD של "חדוה ושלומיק". "אני מכריח אותם לצפות בזה", הוא צוחק, אבל אומר בשיא הרצינות שהתגובות לא מפסיקות להגיע, גם אחרי כל השנים האלה.
זילברמן בלוס אנג'לס. "תחנת הרכבת כאן היא גן החיות"
"מצד אחד, לרוב האנשים אין סבלנות לסרט שחור-לבן, בקצב שהיה מקובל פעם", הוא אומר. "מצד שני, לכולם ברור שהאיכות הטכנית מעולה. זה צולם ב-35 מ"מ, כמו סרט קולנוע ממש".
היו תגובות מפתיעות במיוחד?
"ההפתעה הגדולה שלי בעניין הזה הגיעה ממש לאחרונה", הוא מספר. "נסעו איתי באוטו שלוש חרדיות צעירות ורווקות, כאלה שלא מעורבות בתרבות הישראלית בכלל. כשהן צפו בתוכנית הן צחקו מהבדיחות של לפני 40 שנה. הן התרגשו וזה באמת עבד עליהן כאילו יצרו את זה עבורן הרגע. הן ביקשו לראות עד הדקה האחרונה את כל 12 הפרקים, אבל האמת היא שזה המקרה היחיד שאני זוכר. בדרך כלל אנשים כבר לא מחזיקים מעמד יותר משני פרקים".
לפני 40 שנה אמרו עליכם משהו אחר לגמרי. המבקרים לא החמיאו לכם.
"זו היתה פגישה ראשונה של הציבור, כולל המבקרים, עם עשייה טלוויזיונית דרמטית, שמטבע בריאתה לא מעמיקה כמו זו התיאטרלית או הקולנועית. הביקורות עסקו בשטחיות של הטלוויזיה, שפועלת על המכנה המשותף הרחב ביותר. אלה היו הטענות. אבל הרחוב הגיב אחרת לגמרי".
איך למשל?
"בהתלהבות רבה. החוויה המיוחדת שלי באופן אישי היתה שהציבור לא ידע להבדיל בין מציאות לטלוויזיה. עד אז, כל מה שנעשה בטלוויזיה היה מציאות ולא קלטו שיש פה משהו חדש. דרמה. התוצאה היתה שאם שלומיק יצא לחפש עבודה, אז כל אדם שני ברחוב הציע לי לעבוד אצלו. אם שלומיק וחדוה רבו, אז היו אומרים לי 'היא אוהבת אותך, למה אתה מדבר אליה ככה?'. האמת שזה היה חינני".
"לא רצו אותי בתיאטרון ובקולנוע"
הזוהר והתהילה של תחילת שנות ה-70 בישראל הביאו את זילברמן למחשבה כאילו כבש את העולם, או לפחות את מעמדו בתרבות הישראלית. "הייתי בטוח שאם אני משחק תפקיד ראשי בטלוויזיה, כל הדלתות ייפתחו בפניי. בפועל, בדיוק ההיפך קרה. פשנל אמר לי: 'אנשים התרגלו לראות אותך בחינם, הם לא יקנו כרטיס בשבילך'.
"חדוה ושלומיק". זילברמן: "היתה היסטריה. בכל מקום רדפו אחריי"
"ואני? אני בכלל בוגר בית צבי! ביקשתי לעבוד בקאמרי, אמרו לי 'אתה שחקן טלוויזיה, מה, כל אחד שזוכה ל-15 דקות תהילה יתקבל לתפקיד ראשי בתיאטרון? לא'. הלכתי לאנשי קולנוע וגם שם, אמרו לי שאני מזוהה מדי עם שלומיק".
זה בטח מסנדל, כי גם לא יכולת לחזור לאנונימיות שלך.
"בדיוק, והמצב היה שפשוט לא היתה לי עבודה. לא יכולתי לעבוד עם קהל. תבין, ההשוואה היתה לכוכב רוק של ממש. היסטריה. בכל מקום ציבורי רדפו אחריי, ובתוך זה, אין עבודה כלשהי שאני יכול לעשות. אז פשוט נאלצתי לעזוב את הארץ. אגב, גם יעל אביב שגילמה את חדוה עברה את אותו מסלול ועזבה".
כשמסתכלים אחורה על הקריירה שלך, אם בלהקת הנח"ל, "זהו זה", "גבעת חלפון", "שלאגר", איפה ממוקמת "חדוה ושלומיק" מבחינתך?
"ללא ספק, זו ההזדמנות הגדולה ביותר שניתנה לי בקריירה שלי. לפעמים יש לי קצת מחשבות, אולי לא ניצלתי אותה כראוי, אבל בסך הכל מאוד נהנתי מהעשייה, מהתוצאות ומהתגובה של הקהל. זו בהחלט תקופה שנעים להיזכר בה".
אבל אין מה לדבר על קאמבק.
"אם לא הייתי עצלן, הייתי כותב תסריט להמשך. היתרון בסדרת המשך הוא שאתה יכול ליצור סדרה שמראה את החיים של היום לצד פלאשבקים בשחור-לבן לעבר. דווקא מעניין לחשוב מה עבר על החברה הישראלית מאז".
"דרך האנשים, אני לא מפסיק לטייל בארץ"
זילברמן אמנם לא התנתק מהישראליות שלו, אבל מישראל ומהתרבות הישראלית, הוא די התרחק. "אני צורך תרבות ישראלית במידה מוגבלת", הוא מספר. "אני מאוד עסוק בטיולים, ולמעשה התרבות שלי מגיעה מהאנשים שנוסעים איתי".
כלומר?
"אנחנו סגורים כמה ימים באותה מכונית, וכמו שאני מראה להם את קליפורניה, הם פותחים לי צוהר לארץ. לכל ישראלי יש תרומה תרבותית עבורי, סיפור מעניין.
אין אנשים בנאלים בישראל, זה בטוח, אז צריכת התרבות הישראלית שלי מגיעה דרכם, דרך האנשים שמגיעים מכל הארץ, ככה שבעצם אני לא מפסיק לטייל בארץ.
לא נשמע לי שיש לך מחשבות על חזרה אלינו.
"ביקרתי בינואר האחרון בישראל. מאוד התלהבתי. ראיתי התפתחות והתקדמות אדירה. וחוץ מזה אין ספק שהקפה בארץ הוא הרבה יותר טוב מבארצות הברית. זו חרפה של ממש. גם האוכל מתפתח, היין מתפתח, וגם האנשים. התרשמתי שאנשים נהיו יותר רגועים. גם יפה שהגישה כלפיי לא השתנתה. עדיין מקבלים אותי יפה בכל מקום, מבחינים בי. זה נחמד. פה אני די אנונימי".
