מבין כל הסרטונים שרצים להם ברשת, סרטון אחד שמשך את תשומת ליבי במיוחד. לא יודע אם בגלל שמדובר בבחורה מוזיקאית, בגלל סגנון המוזיקה, בגלל שהיא ישראלית או אולי השילוב של כולם ביחד. תכירו את מיטל כהן, ישראלית בת 27 מרמת גן היא הדבר החם ביותר ביו טיוב. מיטל מבצעת במקצועיות והרבה חן גרסאות כיסוי לשירי רוק ומטאל ומעלה אותם לרשת.

בעולם שנהיה וירטואלי מרגע לרגע, יו טיוב הופך להיות כרטיס הביקור והסוכן הנאמן שלך, פייסבוק והחברים הופכים ליחצ"נים הכי גדולים שלך ודלתות שלא חלמת שיפתחו, עכשיו עומדות מולך פתוחות לרווחה. מיטל כהן, אמנם רק בתחילת דרכה והדרך עוד ארוכה מאוד אך עם מעל 11 מיליון צפיות בסרטונים שלה ברשת ומעל 50 אלף לייקים בפייסבוק, נראה שהדרך להצלחה כבר סלולה.

 "אם זה בא לך בקלות אז אתה עובד פחות קשה בשביל להגיע לתוצאה הסופית, אתה מפספס את הבסיס". כהן

חייבת לתופף

למיטל תמיד היה חוש קצב. עוד מגיל צעיר הייתה לה משיכה למוזיקה שאחיה הגדולים היו מקשיבים, “אני זוכרת שאחי היה מקשיב ל'ווילד בויז' של דוראן דוראן והייתי מגבירה את הווליום ומתחילה, לתופף על דברים, תמיד היו צועקים עלי להנמיך".

כשהעלתה את הרעיון שהיא רוצה ללמוד לתופף, אמה הביעה התנגדות נחרצת ואמרה לה שהיא תגלגל את התופים במורד הרחוב.

כאלטרנטיבה לתופים שלחה אותה אמה ללמוד סטפס. “אני זוכרת שנורא אהבתי את זה, זה הייתה דרך בשבילי להביע את עצמי דרך הקצב".

בסביבות גיל 17-16 החבר הראשון של מיטל הוא זה שבעצם הכיר לה את המטאל. “אני זוכרת שנכנסתי למוזיקה מאוד חזק, הרגשתי מן סוג של החמצה על כל השנים האלו שלא הכרתי את הסגנון. באותה תקופה הייתי כל הזמן עם אזניות, מקשיבה לעוד ועוד מוזיקה וממש נכנסת לתוך השירים והמשמעויות שלהם. שם בעצם החלטתי שאני חייבת לתופף. התחלתי לעבוד בסופרמרקט בחלוקת דוגמיות של טרופיקנה. אני זוכרת שהלבישו אותי בבגד כתום צמוד מחריד, שנאתי את העבודה הזו אבל הייתה לי מטרה וברגע שחסכתי מספיק כדי לקנות מערכת תופים התפטרתי”.

אז שם בעצם הכל מתחיל.

"תראה, זו הייתה מערכת מאוד בסיסית בלי מצילות ומאוד מינימלית, אבל בשבילי זו בעצם הייתה ההתחלה. התחלתי לקחת שיעורים ומשם הכל התגלגל".

צריך קואורדינציה די טובה בשביל לתופף, תמיד ידעת שיש לך את היכולות האלו?

"לא ידעתי בוודאות, אבל הייתי ממש טובה בסטפס ויש לי חוש קצב די טוב אז קיוותי שזה יעזור לי לתופף טוב. אבל מעבר לזה יש לי קואורדינציה די טובה, אני נוהגת טוב ואני חונה ממש טוב, אם חבר או חברה מתקשים לחנות אני ישר תופסת פיקוד ומחנה את הרכב ברגע. למשפחה שלי היה בית ספר לנהיגה על רכבים ואופנועים כבדים אז כל הזמן הייתי על אופנוע או רכב אחר. אז בעניין הקואורדינציה, הייתי אומרת שיש לי את זה וזה תורם לא מעט לנושא התיפוף. אבל זה לא בהכרח דבר טוב כשזה מגיע לכלי נגינה".

למה?

"אם זה בא לך בקלות אז אתה עובד פחות קשה בשביל להגיע לתוצאה הסופית, אתה מפספס את הבסיס. אני עכשיו בעצם מתחילה ללמוד שוב את הבסיס, את היסודות. דברים שלא למדתי לפני זה ובעצם דילגתי עליהם וזה חשוב לדעת ועוזר המון".

האחוז הגדול של המתופפים הוא בעצם גברים. זה מפריע לך? דירבן אותך אולי להוכיח אחרת?

"זה קצת מעצבן, אבל לא רק במוזיקה, בהרבה מקצועות יש חוסר שוויון בין הייצוג הנשי לגברי. זה בעצם יוצר לחץ עלינו, הנשים, שמנסות לתפוס את הנישה שלנו בתחומים האלו ויש יותר ציפיה מעצמנו ומאחרים להוכיח את עצמנו".

ניסית לנגן על משהו אחר חוץ מתופים?

"לא ממש, לקחתי אולי שני שיעורים על גיטרת בס אחרי שהמורה שלי לתופים המליץ שאני אלמד גם כלי מלודי אבל זה לא ממש עבד. העדפתי להתמקד בתופים. יש אמרה כזו Jack of all trades, master of none אנשים שבעצם מנסים קצת מכל דבר אבל לא באמת עושים משהו אחד כמו שצריך. לא רציתי להגיע למצב הזה, אני מעדיפה להתמקד בכלי אחד ולהתמקצע בו".

אז בעצם את רואה את עצמך מפתחת קריירה כמתופפת?

"כן, אבל לא בדיוק. בניגוד לרוב המתופפים שהם בדר"כ חלק מלהקה, במקרה שלי יש לי קהל מעריצים ואנשים שרוצים לראות אותי ספציפית, מעבר לזה אני נורא אוהבת משחק ורוצה לשלב את זה בעתיד וגם הצורה שבה אני מגיעה לאנשים שזה יותר דרך האינטרנט היא שונה ממתופפים רגילים ולהקות. אני בעצם רואה את עצמי כמעין פרפורמרית ולא רק מתופפת".

אוקיי, ועכשיו לשאלה הנדרשת: מה ההורים אומרים על כל זה? גם הם כמו רוב ההורים חושבים שזה רק רעש?

"אבא שלי נפטר כשהייתי בכתה ב', הוא היה מורה לנהיגה ובאחד הבקרים הוא עמד עם שני תלמידים על המדרכה והסביר להם משהו ואז הגיע נהג מסומם שנרדם על ההגה, עלה על המדרכה ופגע בשלושתם. אני חושבת שאם הוא עדיין היה בחיים יש סיכוי שכל עניין התופים לא היה קורה בכלל. הוא היה יותר שמרני ועם דעות שונות. אנחנו עיראקים והוא בטוח היה אומר שמתופף זה לא מקצוע ובטח שלא מקצוע לבחורה. גם אמא שלי מאוד התנגדה בהתחלה. היא הייתה אומרת שזה בזבוז של זמן וכסף, ומה תעשי עם זה, זה לא מקצוע".

זה באמת לא מקצוע, מעטים המוזיקאים שבאמת חיים מהמוזיקה שלהם.

"כן, אצלנו במשפחה כולם למדו מקצועות פרקטיים. יש עורכי דין, רופאת שיניים, רוקח. בעצם אמא שלי מחליטה מה כל אחד ילמד. אפילו אם הייתי רוצה נגיד ללמוד סוציולוגיה זה לא היה עובר. זה חייב להיות מקצוע שעושים בו כסף טוב ושהוא נחשב למקצוע מכובד. אז היא בעצם הייתה נגד כל עניין התופים וכשאחי היה קטן היו לו תופים ובשלב מסוים העורות של התופים נקרעו ויכול להיות שזו אחת הסיבות שאמא שלי התנגדה כי היא חשבה שברגע שהעורות נקרעים אז צריך לקנות תופים חדשים, מה שנראה לי הגיוני כשהייתי קטנה. אז נראה לי שאחי הרגיש איזו מחויבות לעזור לי והוא בעצם קנה לי את המערכת השניה שלי שהייתה מערכת די טובה".

ומה הלאה?

"אז הגיע השלב שאני כבר אחרי צבא והגיע הזמן להחליט מה לומדים. החלטתי ללמוד וטרינריה, שזה כשלעצמו לא ממש היה מקובל על אמא שלי כי היא רצתה שאני אהיה רופאה, ואז אחי הצליח לשכנע אותה לתת לי לטוס לארה"ב ולנסות להגשים את החלום שלי. אמרתי לה שאני אטוס ואם תוך שלוש שנים אני לא אהיה מפורסמת אני אחזור ואלמד וטרינריה".

וולקם טו אל.איי

לאחר שקיבלה את ברכת אמה, החלה מיטל לחפש בית ספר שיתאים לה. מבין כל בתי הספר בסופו של דבר בחרה בלוס אנג'לס, בעיקר בגלל מזג האויר. לאחר מסיבת פרידה גדולה עלתה על מטוס לקראת פרק חדש בחייה.

אז הגעת לאל.איי.

"הגעתי לכאן והתחלתי ללמוד באל.איי מיוזיק אקדמי. כמובן כשאתה בארץ זה נשמע מאוד יוקרתי ומפתה, אתה מגיע לשם ומגלה שזה מין מחסן כזה שהפכו אותו לכיתות. זה עלה המון כסף אבל היום כשאני חושבת על זה היה לו את הקסם שלו, היה בזה משהו מיוחד מעבר למחסן. זה לא היה קל, לא הייתי ממש מוכנה לזה מכיוון שבאותו זמן הייתי רק בתחילת הדרך המוזיקלית שלי, הייתי גם הבחורה היחידה מבין כל המתופפים אז הכל היה די מוזר לי".

ומה מעבר לבית הספר? איך הסתדרת עם דירה למשל?

"הגעתי לפה בלי להכיר אף אחד, אין לי פה משפחה ואמא שלי הקציבה לי 300 דולר לחודש בשביל שכר דירה שרק פה הבנתי כמה הסכום הזה לא מציאותי. איכשהו אחרי הרבה חיפושים מצאתי דירה ב-350 דולר כשאני גרה עם עוד מישהו בסלון ועוד כמה אנשים בכל חדר בבית וככה הצלחתי להשאר פה.

לאחר חצי שנה לא קלה, בספרינג ברייק מבית הספר נסעתי עם זמרת והחבר הבסיסט שלה, שאת שניהם לא הכרתי ממש טוב, לאריזונה לחופשה שרק הסיפור שלה יכול למלא כתבה שלמה, אבל בוא נגיד שזה היה הדבר הכי מטופש שעשיתי בחיים. בסופו של הטיול היינו מעורבים בתאונת דרכים שבה שברתי שלוש חוליות בגב".

לא סימפטי.

"כן, אז חזרתי לארץ לשיקום והחלמה. הכל נעצר למשך חצי שנה בערך ואחרי שהחלמתי חזרתי לכאן ללימודים למשך עוד כשנה".

אז איך הכל מתחיל בעצם? איפה התחלת בעצם את הקריירה?

"אחרי שחזרתי וסיימתי את הלימודים התגלגלתי כאן בלי כיוון ברור, לא ידעתי מה אני עושה ואז יום אחד וירג'יל דונטי, אחד מהמתופפים הגדולים והנחשבים בתחום, הגיע לבית הספר להעביר סדנה ובאותו זמן אני ניגנתי באחד החדרים הסמוכים, הוא שמע אותי ונכנס לראות וככה בעצם הכרתי אותו. הוא סידר לי את האודישן הראשון שהיה ללהקת בנות שעמדה בדיוק לצאת לטור באוסטרליה".

התקבלת?

"כן, התקבלתי ללהקה ויצאנו לסיבוב הופעות של חודשיים שהיה די נחמד אבל נגמר לא הכי טוב. היו שם ריבים אינסופיים בין כל הבנות, אני לא ממש הייתי מעורבת כי רק הצטרפתי אליהן בערך שבועיים לפני הטור, אבל נראה שבין כל שאר הבנות הייתה היסטוריה לא קטנה. אחרי שחזרנו הלהקה התפרקה די מהר. משם בעצם המשכתי הלאה לכל מיני גיגים והפקות כאלו ואחרות, שוב, בלי כיוון ברור.

"דווקא כל עניין של יו טיוב התחיל כרעיון שלי ושל ג'ן, הכנרית שפגשתי בהרכב שאיתו הופעתי באוסטרליה והחלטנו לנסות להגיע ל-America's Got Talent, אז העלנו ליו טיוב גרסאת כיסוי ל-Toxicity של System Of A Down. בעקבות הווידאו הגענו לאודישנים לתוכנית. הסאונד צ'ק עבר מעולה ואפילו קיבלנו הרבה מחמאות מהשופטים שנורא התלהבו, אבל כשהתחלנו לנגן לפניהם בתחרות עצמה משהו בסאונד לא עבד כמו שצריך והכל נשמע גרוע וישר קיבלנו איקס מהשופטים".

אז בתחרות זה לא עבד, אבל הקליפים עבדו יותר מהמצופה והוזמנת לעשות קליפ עם נלי פורטדו.

"כן, הבימאי ג'ון אקרלון, שהוא בימאי קליפים מאוד נחשב שעשה הרבה קליפים לליידי גאגא, ביונסה מדונה וכו', ראה את אחד הקאברים שעשיתי ואהב אותו נורא וככה קיבלתי את ההצעה לבוא לנגן בקליפ של נלי פורטדו".

ואיך הייתה החוויה?

"היה קר! מאוד מאוד קר! הגעתי לאמצע המדבר והמלבישה שלו ישר קפצה עלי ואמרה שג'ון ממש אהב את הוידאו שלי ושהיא חייבת להלביש אותי הכי יפה שאפשר, בשלב מסוים קצת רבתי איתה כי לא ממש אהבתי את מה שהיא רצתה להלביש אותי. בסוף הצלחתי לשכנע אותה להלביש אותי כמו שרציתי ואז כשהגענו לסט, אחד האחראים ראה אותי וישר אמר 'לא לא לא לא! אני לא נותן לך ללבוש לי ג'ינס ומעיל עור בקליפ'. אז נאלצתי ללבוש את הבגד המוזר הזה שרואים בווידאו. בסך הכל החוויה הייתה ממש נחמדה, אבל קפאתי מקור, ממש הייתי סגולה אני בטוחה ששינו את הצבעים בעריכה".

מעריצים כבר יש, הכסף עוד מתמהמה

מיטל בחרה בדרך קצת שונה מהדרך המקובלת בעולם המוזיקה. במקום לנסות להשתלב בלהקה או הפקה וכך לפרוץ החוצה, החליטה דווקא לפתח קריירה עצמאית כמתופפת. במקרים כאלו האמן הוא גם איש יחסי הציבור, האמרגן ואיש הפרסום. משימה לא פשוטה.

יש לך מנהל? אמרגן? איש יחסי ציבור?

"יש לי מישהו שעוזר לי בהרבה דברים כמו לצלם קליפים, לערוך אותם, להפיץ, הופעות, ראיונות וכדומה".

האינטרנט בעצם שינה את כללי המשחק והפך להיות יחצ"ן וכלי מאוד מרכזי בהתפתחות שלך. את מרגישה שהוא יצר לך הזדמנויות שלא היית מגיעה אליהן בצורה אחרת?

"אני מתייחסת לזה קצת אחרת, זו הקריירה שלי. זו לא עוד דרך לפתיחת דלתות, זה בעצם מה שחיכיתי לו, זה מה שאני עושה. כמובן שבהתחלה חשבתי שזה יפתח דלתות וחיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה. היום אני כבר לא מחכה. זה מה שקורה וזה הולך וגדל ואני בטוחה באלף אחוז שבעוד שלוש שנים אני אהיה פי עשר יותר גדולה ממה שאני עכשיו וזה די מטורף. אני לא צריכה אף אחד, אני עסק עצמאי".

איך את מחליטה אילו שירים לבצע?

"בעיקר שירים שאני אוהבת ומתחברת אליהם, אבל לא רק, אני גם מבצעת הרבה שירים שאנשים מבקשים".

לקחת את מיטל כהן ובעצם הפכת אותה למותג, יש לך לוגו, מקלות, מצילות, חולצות. של מי היה הרעיון?

"המנג'ר שלי החליט על הצעד הזה. אני לא כל כך התחברתי אליו וגם ללוגו אבל בסופו של דבר זה היה צעד די חשוב ואנשים מתחברים היום למותג הזה של מיטל כהן".

אנשים קונים את המוצרים שלך?

"כן, בהחלט. אנשים קונים לא מעט דברים וזה בעצם כרגע מקור הפרנסה שלי. זה מדהים, אני חושבת שאנשים מבינים שהתמיכה שלהם חשובה וזה בעצם מה שגורם לכל זה להיות אפשרי".

אם מדברים על כסף, ידוע שחיי אמנים הם לא קלים ואלא אם כן אתה מוזיקאי מפורסם שמוכר מליוני תקליטים ומוצרים סביר להניח שאתה צריך לפרנס את עצמך כדי להמשיך ביצירה ובהתפתחות. איך באמת נראית שגרת היום יום שלך?

"אם אתה שואל אם יש לי עבודה רגילה, אז לא. כיום אני מתמקדת אך ורק במוזיקה שלי ובהתפתחות בתחום. גם אם זה איזשהו גיג שעוזר להכנסה, זה עדיין נשאר בתחום המוזיקה".

מה לגבי הגעגועים לארץ?

"זה מאוד קשה לחיות פה כשכל המשפחה והחברים נמצאים בארץ אבל אני מניחה שמתרגלים לזה. בהתחלה הייתי מבקרת די הרבה בארץ אבל בשלב מסוים הבנתי שזה מוציא אותי מהמסלול שאני נמצאת בו להמון זמן, יש את ההכנות לפני טיסה ואז את כל התקופה שאני בארץ ואחרי שאני חוזרת לוקח לי הרבה זמן לחזור לשגרה ולעשיה וזה זמן יקר. אז אני כבר לא מבקרת באותה תדירות שהייתי בעבר, כיום אני מתמקדת יותר בקריירה".

מה לגבי מעריצים?

"יש הרבה מעריצים, הרבה אנשים תומכים ואוהבים, אנשים מתחילים לזהות אותי בכל מיני מקומות, מבקשים להצטלם וחתימות. כמובן שיש גם הרבה ביקורתיות ואנשים שסתם מנסים לפגוע. אני נורא רגישה למה שאנשים כותבים, אם זו ביקורת בונה אז אני אני משתדלת לקרוא ולקחת לתשומת ליבי, אבל לפעמים אנשים זורקים כל מיני הערות עלי, על צורת הלבוש, על המוזיקה, ואני מוצאת את עצמי לוקחת את זה ללב הרבה פעמים. עוד לא פיתחתי חסינות לדברים האלו".

יש סטוקרים? מחזרים?

"גם כאלו יש. היה איזה בחור מפורטו ריקו שהיה מתקשר אלי כל הזמן ועושה כל מיני רעשים מוזרים בטלפון.זה היה קצת מלחיץ ומציק".

איך הוא השיג את הטלפון שלך?

"כנראה מאיזה אתר שפעם העלתי אליו פרטים אישיים אז אולי משם, או מאיזה בר שהייתי בו בפורטו ריקו כשהייתי שם בטור ויש להם קטע של להדביק כרטיסי ביקור על הקירות, אז כמיטב המסורת המקומית גם אני השארתי אחד שם".

לאחרונה היית ב-NAMM שזה כנס מוזיקה ענק שמתקיים פעם בשנה.

"כן, היה ממש נחמד אנשים זיהו אותי וביקשו להצטלם. עליתי לנגן ואחרי לא הרבה זמן הורידו אותי מהבמה כי ניגנתי חזק מידי".

מבחינה תקשורתית נראה שאת בדרך הנכונה, כתבה במגזין למתופפים פולני, כתבה מפרגנת בערוץ 10 בארץ, ראיונות בתחנות רדיו מקומיות.

"זה בהחלט נחמד לקבל את כל החשיפה הזו ואת ההכרה התקשורתית. זה גם נותן הרגשה טובה, גם עוזר לקריירה והכי חשוב, זה עוזר לי לשכנע את אמא שלי שאני צריכה להמשיך במה שאני עושה ושיש לזה עתיד".

אז מה השאיפות לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק?

"להמשיך בדרך שבה אני נמצאת עכשיו, אולי לפתח את זה קצת יותר מעבר לתופים, ציינתי מקודם שאני נורא אוהבת משחק אז אולי להגיע למצב שאני משלבת את שני הדברים ביחד. ולעתיד הרחוק מי יודע, נחכה ונראה לאן הרוח תיקח אותי".