קורבן עטוף בצלופן

סוף לא טוב

פרשת "בחוקותי" חותמת את ספר "ויקרא". בסוף הפרשה מצוין חוק מפתיע ומבהיל (ויקרא כז, כט): "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת". החרמה היא הקדשה, והפסוק שלנו עוסק בקורבנות אדם, באנשים שהוקדשו לאלוהים. בפסוק נמצאת הקביעה המדהימה, שלפיה אין אפשרות לפדות אדם שהוחרם לאלוהים ויש להרוג אותו.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

העיניים נפערות, הלסת צונחת. אנחנו נזכרים בסיפור העקדה ובלקח שחשבנו שהוא מלמד אותנו: "אל תשלח ידך אל הנער". אבל זה לא נגמר - נסיון העקידה לא חתם את פרק קורבנות האדם. הנה, שניים וחצי ספרים אחר-כך, ובדרך כמעט אגבית, אנו מוצאים חוק שעניינו קורבן אדם.

מרכך עקידה

כן, אני מכירה את הפרשנות המרככת לחוק החרם, ולפיה הוא מתייחס לאנשים שהתחייבו במיתת בית דין. הפרשנות הזו מרכככת, היא הופכת את החוק לאפשרי יותר לעיכול, היא מציעה מדרש יפה ומתבקש, אבל זה לא מה שכתוב בפסוק. הפסוק לא מדבר על תהליך המתרחש בבית משפט, הוא לא מדבר על עונשי מוות. חרם מקראי הוא לא עונש מוות של יחידים בבית דין. מהפסוק שלנו נלמד שיש קורבנות אדם.

קרבנות חווה

האפשרות המצמררת לקורבנות אדם מזכירה לא רק את פרשת העקידה אלא גם את פרשת בת יפתח (שופטים יא, ל-לה): "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב".

אבא אחד, יהיר, מוכשר וחסר אחריות, מנהיג מלחמה. ביהירותו כי רבה הוא רוקח עסקאות עם אלוהים ומבטיח שאם ינצח בקרב הוא יקריב לו את הראשון שיצא מפתח ביתו. האבא מנצח ובתו הגאה יוצאת במחולות לקבל את פניו. ההיבריס הארור. הדבקות הארורה במשימה. האבא נדר, ובהיעדר סולם לרידה מהעץ, הבת הגאה עולה לעולה. שום מלאך לא הציל אותה. יש קורבנות אדם ויש כפל כפליים קורבנות חווה.

ולמה אני אומרת שיש הרבה יותר קורבנות חווה? ראשית, כיוון שיצחק, בסופו של דבר, לא הוקרב ובת יפתח כן. ושנית, יש עוד ועוד סיפורי קורבנות שיובאו בשורות הבאות.

פרחים בקנה ובנות בצריח

מדרש בבראשית רבה קושר בין קורבן האדם של יפתח, לשני סיפורים מקראיים על אבות שאמנם לא הקריבו את בנותיהן לאלוהים, אבל העניקו אותן כתשורה על ניצחון בקרב. הילדות הן פרס. זה לא קורבן, ובכל זאת, זה דומה לקונספט של יפתח.

והנה החלק הראשון של המדרש (בראשית רבה חיי שרה ס, ג): "ארבעה הם שתבעו שלא כהוגן. לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח...

"אליעזר אמר (בראשית כד יד): 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה'. אילו יצאה אמה אחת והישקתו היה משיאה לבן אדונו? זימן לו הקב"ה כהוגן: 'ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת'

"וכלב אמר (שופטים א): 'אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי את עכסה בתי לאשה'. אילו לכדו עבד אחד היה נותן לו בתו וזימן לו הקב"ה כהוגן שנאמר (שם) 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה'.

"שאול אמר (שמואל א יז): 'והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה'. אילו יצא כושי אחד או עובד כוכבים אחד או עבד והכהו היה נותן לו בתו וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, דכתיב ודוד בן איש אפרתי.

"יפתח (שופטים יא) 'והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לה'', אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת, היה מעלהו עולה, וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן".

עבדו של אברהם הימר על האשה שתצא ליצחק – בסוף זה יצא טוב. כלב ושאול נדבו את בנותיהן מראש כשי למנצח בקרב. הם לא ידעו מי ינצח, והבנות כבר הובטחו – בסוף זה יצא טוב (אולי, תלוי את מי שואלים. תלוי באיזה יום שואלים את מיכל). יפתח לא ידע על מה הוא מהמר, זה היה יכול להיות כלב או חתול, ובסף זה יצא הבת שלו וזה יצא ממש רע.

המדרש קושר בין בת יפתח, מיכל ועכסה – שלש בנות שהאבות שלהן סחרו בהן. שלוש בנות שהאבות שלהן הקריבו אותן (לאלוהים או לגבר לא מוכר) תמורת ניצחון בקרב. משום מה הענקת בנות כשי לחייל נראית לנו כל-כך טבעית בנוף המקראי שאנחנו לא נעצרים, ובוודאי לא מדברים על קורבן אדם.

מסורת ארוכת שנים

ליודעי התלמוד שבחבורה נזכיר גם את רבי יוחנן שמבטיח לריש לקיש שאם יחזור בתשובה הוא יתן לו את אחותו לאשה. גברים מסתכנים, גברים מתקשרים, והאשה – עטופה בנייר צלופן.

בת יפתח לא הייתה צריכה מלאך

היא הייתה צריכה קהילה אחראית, זה הכל. ההקרבה לא התרחשה בלב מסע בודד. יפתח נדר את הנדר, הילדה שמעה את הבשורה המרה והיא הלכה עם רעותיה לבכות את בתוליה על ההרים (מעניין שקורבנות האדם מטיילים תמיד בהרים). אנשים ידעו, היה זמן, אבל אף אחד לא לקח אחריות. אף אחד לא ניסה לעצור את הטירוף.

חז"ל אומרים שזה ההיבריס

חז"ל כמובן השתגעו משתיקת הקהילה. הפומביות של ההקרבה, ומשך הזמן הארוך (חודשים!) שבו ניתן היה לעצור את מחול השדים של יפתח איפשרו, כמעט התחננו, להתערבות קהילתית. אבל כלום. חז"ל מנסים להבין, והם מספרים סיפור נסתר שלפיו באותם ימים היה פנחס הכהן ראש בית הדין והוא היה יכול, ועל כן צריך, להתיר את הנדר המטורף של יפתח. אז למה זה לא קרה? (בראשית רבה, שם): "ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו?! אלא פנחס אמר: 'הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?!' ויפתח אמר: 'אני ראש קציני ישראל ואני הולך לי אצל פנחס?!' בין זה לזה, אבדה הנערה ההיא".

כבוד, סתם כבוד. אתם מבינים את זה? אבא שלה לא הסכים למחול על כבודו וללכת אל פנחס, ופנחס לא הסכים למחול על כבודו וללכת אל יפתח. חודשים נמשך מאבק הכבוד הזה, וכך שני אגואים מנופחים הקריבו לאלוהים ילדה תמימה אחת.

חז"ל לא אוהבים את פנחס

חז"ל לא אוהבים קורבנות אדם והם גם לא אוהבים את פנחס, שגם הרג בקנאותו את זמרי ואת המדינית. חז"ל לא

אוהבים אימפולסיביות דתית, בוודאי לא כזו שיש בידה סכין. הם לא מתלהבים מפנחס של חטא בעל פעור. וכשהם מוצאים קורבן אדם נוסף, הם מיד מדביקים לסיפור את פנחס וכך קושרים את דמותו הקנאית לקורבנות אדם, ועושים 'סיבוב נוסף' במסע הדה-לגיטימציה של קנאות פנחס.

ובבית המדרש של הטוקבקים

סליחה חברים יקרים, הלך לי האינטרנט. אני עובדת הערב בתת-תנאים ולא יכולה לשוב ולעיין בתגובות. מבטיחה להיות אישית יותר בשבוע הבא.