ילדים זה שמחה, גם אם מאוחרת

הוזמנתי להשתתף בדיון מרתק של אגודת איל"ה, האגודה הישראלית לחקר הפוריות. המושב שבו השתתפתי עסק בהיבטים שונים של שימור הפוריות, שלא משיקולים רפואיים. דהיינו, הרפואה יודעת היום לשאוב ביציות מהאישה ולהקפיא אותם כך שניתן יהיה להשתמש בהם בעתיד.

השימוש המרכזי (שלא מסיבות בריאות) נובע מהאיחור בהקמת משפחה, בעיקר בשל אילוצי לימודים וקריירה, והדאגה של נשים רבות לשמר את יכולתן העתידית להרות. אחת הפסיכולוגיות שדיברה במושב הציעה בציניות חביבה להקפיא את הבוסים במקום להקפיא את הביציות.

מפתיע היה שהדוברים במושב, כולם אנשי מקצוע, הבליטו את הבעייתיות הנפשית הכרוכה בהבאת ילד לעולם בגיל מאוחר. דווקא אני, הרב, מצאתי את עצמי מברך על כך שהטכנולוגיה מאפשרת, גם למי שלא הצליחה להינשא, להרות וללדת, גם אם בגיל מאוחר.

נכון, וכך אמרתי בבירור, שהיהדות רואה במשפחה "קריירה", והיא מעדיפה נישואין של אנשים בגילאים צעירים יחסית (שנות ה-20 לחייהם), ובכך היא די תואמת את מסקנות אנשי המקצוע שדיברו במושב, אך בכל זאת יש ערך עצום, לפי היהדות, במצוות "פרו ורבו", שעניינה הבאת ילדים לעולם.

ילד בגיל מבוגר - זה מוסרי?

אחת הדילמות שעלו במושב היו האם זה מוסרי להביא ילד בגיל מבוגר לעולם. בכנס צוטטו אמהות שילדו בגיל מבוגר שאמרו כי הן וילדיהם חשים חרדה ממוות אפשרי, ומהתייתמות (חלילה) של הילדים הצעירים. כאן דווקא הדברים לא תואמים את דברי חכמינו, הקובעים כי הגם שקיימה המשפחה את מצות "פרו ורבו" המצווה עלינו להביא בן ובת, עלינו לשאוף להגדיל את המשפחה וללדת ילדים נוספים, גם כשאנו כבר אנשים מבוגרים, "לעת זקנה".

ההלכה דורשת מאיתנו להביא ילד לעולם ללא השאלה של תוחלת החיים ומשמעותה לגבי אורך ההורות.

את ההסבר לגישת ההלכה ניתן לתלות בכך שאנו מוגבלים מאוד בחשבונות האנושיים שלנו. עיקרון זה מבוטא בסיפור התלמודי הנוגע ללב, המספר על ישעיהו הנביא שהלך לבקר את המלך חזקיהו החולה. אמר ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך שהוא נפל למשכב משום שלא הביא ילדים לעולם. חזקיהו הסביר לישעיהו שהוא ראה בנבואה שמבניו עתיד לצאת מנשה, שיהיה מלך רשע ביותר, ולכן הוא החליט שלא להביא צאצאים לעולם כדי שלא יצא ממנו אותו מלך רשע. תשובתו של ישעיהו הנביא מאלפת, לפי אותה אגדה: אתה, אמר לו ישעיהו, אל תעסוק בחשבונות האלוקיים, תעשה אתה את מה שמוטל עליך, והבא צאצאים לעולם, בלי קשר לשאלת טיבם המוסרי ועתידם.

והרי כך מלמד אותנו הניסיון, יש שנולדו להורים בריאים בגופם, אך הם מזניחים ואולי אף מתעללים. ויש מי שייוולד לאנשים מבוגרים שישקיעו בילדם את כל כולם, בחוכמה, בתבונה ובהרבה אהבה. עלינו לעשות את שמוטל עלינו ולא לנסות ולנבא מה יהיה בעתיד הלא ידוע.

כולם שווים

אך אני חש שיש כאן עומק נוסף, שקשור לפרשת השבוע "בחוקותי", החותמת את ספר ויקרא. הפרשה עוסקת , בין היתר, באדם שנדר שיביא את שוויו כתרומה למקדש. לכאורה, היינו צריכים לאמוד את שוויו של האדם. למשל, איש עסקים עשיר ביותר, אמור להיות "שווה יותר" מאשר פועל עני המשתכר שכר מינימום. אדם בריא צריך להיות "שווה יותר" מאדם חולה, אדם משכיל יותר מאדם נבער מדעת. אך לא כך.

התורה קוצבת סכום אחיד, קבוע, מוחלט, שאיננו קשור ל"שוויו" של האדם. רוצה התורה לומר לנו כי האדם אינו אובייקט, הוא אינו חפץ שאפשר לאמוד את שוויו. שווי יש לחפצים דוממים, לבעלי חיים, אך לא לבני אדם. זה עיקרון מוסרי יסודי, אולי היסודי ביותר. בשם העיקרון הזה

אנו מצווים לשמור על חייו של חולה דימנטי שאיננו מבין דבר. איננו יכולים להעריך את "שוויו", האם הוא מסתורין, הוא איכות לא מפוענחת, עמוקה מיני תהום. ובלשון הנצחית של ספר בראשית - האדם הוא "צלם אלוקים".

לכן כל שאלת שימור הפוריות, והיכולת של אישה מבוגרת להביא ילד לעולם, צריכה להיות מנותקת מהשאלות הפונקציונליות. איני כמובן חולק על האפשרות (גם ההלכתית) לתכנן את המשפחה, גם ההלכה מכירה באפשרות הזאת לפי קריטריונים שלא אפרטם כאן, אבל עצם הצורך האינסטינקטיבי, העמוק, היסודי, להבטיח המשכיות, להביא ילד - צריך שיגבר על כל שיקול אחר.