עוקף את הקולנוע הישראלי מימין

השבוע יצא הסרט "העפיפונים של ארמנד" להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. העלילה עוקבת אחר טייס, המתלבט בסוגיות של מוסר כשברקע תקיפות צה"ל בעזה וההאשמות מצד ארגוני השמאל. בטור אישי ל-ynet כותב יוצר הסרט, משה זאבי, על האופי הימני של הסרט באקלים האידיאולוגי של הקולנוע הישראלי ועל הקשיים, בהם נתקל בדרך להשלמתו.  

צפו בקטעים מתוך הסרט "העפיפונים של ארמנד"

בחודש פברואר 2005, עוד כשהייתי בחור נאיבי בן 49, הגשתי לקרנות הקולנוע התומכות בקולנוע עלילתי, סיפור פוליטי משפחתי, שבו ישראלים לא מתוארים כמפלצות. לקח לי שנתיים להבין שאין סיכוי וכך בודד אך נחוש, ניטרלתי את הטעם המריר והמתסכל, רכשתי מצלמה HD טובה, ויצאתי לדרך.

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet תרבות
  

בכדי ליצור סרט הפוך לזה הממוחזר בסרטי השמאל, סידרתי את ארגז הכלים הדרמטי שלי במבנה לא שיגרתי. יצרתי דמות של טייס ביקורתי, ששמאלנים יכולים לנכס אותו לעצמם. עם זאת, דאגתי שהוא לא יהיה סרבן. לא הפריע לי שיהיה ביקורתי. קצין ששואל שאלות, נתפס כערך מוסף לדימוי הצבא הישראלי, ולכך שאפתי. ביקורת ומוסר, אינם נכסים של שמאלנים. מוסר הוא תכונה, יסוד הטמון באדם מלידה, ללא הקשר לזהותו הפוליטית. גם אם הוא ימני כמוני.

זאבי כארמנד. עף על השמאל

גיבור הסרט סא"ל ארמנד (מומו) פוגל הוא מפקד טייסת מסוקי קרב במילואים שמתלבט על אופן הפעלת הכח במלחמה נגד האויב הערבי - דבר שהוא בחינת טאבו, ואסור בסרט שמאלני. ביקורתו באמצעות מכתב/עצומה שהוא מנסח עם פתיחת הסרט, לא מכוונת לתקוף את עקרון התקיפה בעזה, אלא רק את הדרך.

הטייס שלי גם נטול איפיונים שהכרחיים בסרטי שמאל. הוא לא מנוול, לא מפלצתי, לא סוחר סמים, לא שודד בנקים בזמנו הפנוי, לא מכה נשים, ואפילו לא מהמר כפייתי. הוא קצת שותה מרטיני מדי פעם, נו אז מה? 

טייס בשמיים ועל הכביש. זאבי על האופנוע

בתנאי פתיחה שכאלה, יכולתי לצאת למסע הדרמתי של הטייס. מסע שמגיע לשיאים של הקצנה אותה בישלתי במיוחד על מנת לקרוץ עוד יותר לשמאל. משחק הקצנה זה הביא את התוצאה הרצויה לי. היא מעצימה את גודל האויב העומד מולו החל ממחציתו השניה של הסרט .זהו אויב מוחשי אקטואלי ומיידי, המאיים על עתידו ועתיד משפחתו. האויב הזה, הוא לא אחר מאשר ארגוני השמאל הקיצוני.

האיום איננו אותו איום של האויב, שמעבר לגבול. זהו איום על חרותו ועל כבודו כמואשם בפשעי מלחמה. תחושת העלבון ותחושת הבגידה בו, יחוללו בטייס מהפך הכרתי ורגשי מתבקש. בהדרגה תקנן בו התחושה שתהפוך אותו מאשם לקרבן.

הטיייסים לטובות

הסרט הוא על טייסים, אך הנשים בסרט, הן אלה הקובעות את האג'נדה ומשפיעות על המסר הפוליטי ועל הסיפור כולו. הן נמצאות בעמדות מפתח בעלילה, הן משפיעות על הטייס, ועל המהלכים שלו. החל מרעייתו הצעירה ממנו בשנים רבות, אותה מגלמת בצורה מושלמת עינת דוכובני, דרך חנה רז כאמו של ארמנד, רוני הרמן כבתו הקטנה וכלה אורנית רוזנבלום ומירה הרליך (המגלמות פרקליטות). כולן משלימות את מערכת ההשפעות עליו.

מעיין מלכה רוקדת עם דגל ישראל ב"עפיפונים של ארמנד"

גם לדמות האב יש נוכחות בסרט. האב של ארמנד הוא ממייסדי חיל האוויר. עבורו כתיבת עצומה היא בחזקת "קאזוס בלי", והקונפליקט בין האב לבן איכותי.

גם הירידות הסרקסטיות של האב על ארגוני השמאל בעימות פנים אל פנים, זו חוויה בפני עצמה בסרט. כל אלה מגבשים דרמה פנים ישראלית משפחתית, ואת הפלסטינים השארתי מחוץ לפריים לשם שינוי. הדוברים המשמשים להם לפה בסיפור, הם נציגי ארגוני השמאל הקיצוני הישראלי.

הסרט צולם בהדרגה במהלכם של שמונה חדשים, ובהשקעה של 70 אלף שקלים. אני כתבתי ביימתי, שיחקתי, צילמתי, ערכתי, והפקתי אותו. היתרון בהפקה של איש אחד, הוא חופש אמנותי מוחלט, נטול מיגבלה כמעט של זמן הפקה. מצד שני תמיד ניתן ובמעט כסף נוסף ולא הרבה, להוסיף ולשדרג את המירקם. גם על הסירוב להעניק לי תמיכה מקרנות הקולנוע לצורכי שיווק והפצה התגברתי, ואיש לא יקלקל לי את מצב הרוח, ערב עליית הסרט.