הכיפה היא הערת שוליים
לאחרונה נדמה שיש אינפלציה של יוצרים חובשי כיפה, שלא כולם מוצלחים בהכרח. כדאי שההתלהבות מכל יצירה של חובש כיפה תחלוף מן העולם, והציבור הדתי יפתח חוש ביקורת אמנותי, תחת אשר לאמץ את האמנים הדתיים בקלות יתרה
קרל מרקס כתב כי הדת היא אופיום להמונים, ומאה וחצי אחרי – נראה כי הדברים תקפים היום יותר מתמיד. אין זה משנה לאיזה מגזר אתה משתייך, קרוב לוודאי כי צריכת התרבות שלך כוללת אמן דתי כלשהו: אביתר בנאי או עמיר בניון, חיים סבתו או מירה מגן. אל הרשימה הזו מצטרף גם הבמאי הדתי, יוסף סידר, שזכה בפרס
התסריט הטוב ביותר על סרטו "הערת שוליים".
בחירת השם המשעשעת משהו לסרט "הערת שוליים", מעלה תהייה: האומנם הגיע הזמן להפסיק לחפש בציציותיו של היוצר, והאם דתיותו היא אכן הערת שוליים ביצירה. נודה על האמת: יש יוצרים דתיים מוצלחים ויש גרועים, ועל היצירה להישפט כשלעצמה. זה לא אומר, כמובן, שאין מקום לאלוהים או לדת בתוך היצירה, אבל איכשהו, לאחרונה נדמה שיש אינפלציה של יוצרים חובשי כיפה, שלא כולם מוצלחים בהכרח, אך זוכים להערצה לא ברורה רק בגלל שגילו את האור.
לא הדוסים בלבד אשמים. באופן כללי יוצאים יותר מדי כותרים משמימים מידי שנה, והם רק משלימים מניין.
מקדשים את הבינוניות
אפשר לשרטט את התהליך שעבר על היצירה הדתית באופן הבא: עד לא מזמן, הודרו היוצרים הדתיים מהשיח האמנותי. במאמרו "שומרי הסף" מראה חוקר האמנות דרור אידר, כי עד השנים האחרונות הייתה הסכמה בקרב מעצבי השיח האמנותי, כי דתי (ובוודאי ימני) לא יכול להיות יוצר משמעותי, משום שהוא מגויס לאלוהים ולדת.
אבל המציאות מוכיחה שהדת והאמנות עשויות לדור בכפיפה אחת, גם אם לא כל דתי שכותב הוא סופר או אמן. בכלל, לפעמים נראה שהכינוי "יוצר דתי" הוא בכלל אקט פרסומי, לא פחות מחבישת כיפה על ידי אסירים שמחפשים את לבו הרחמן של השופט.
כדאי שהשלב הראשוני של התלהבות מכל יצירה של חובש כיפה יחלוף מן העולם, והציבור הדתי יפתח חוש ביקורת אמנותי, תחת אשר לאמץ את האמנים הדתיים בקלות יתרה. נכון שלחיבור המגזרי יש סיבות אנתרופולוגיות רבות (אפליה ארוכת שנים ורגשי נחיתות הן רק שתיים מתוכן). ובכל זאת, אמנות מגויסת היא דבר מקובל, אמנות מאולצת לא.
מאחורי כל יצירה, עומד אמן. מיוסר על דרך הרוב. כואב את כאבו הפרטי. נכון, אלוהים עשוי להימצא שם, וגם החברה בתוכה חי אותו אמן. לפעמים זה ימצא חן בעיניי צרכן התרבות, ולעיתים לא. אבל בסופו של דבר, האמן עומד לבדו אל מול הדף החלק. זהו השלב המכריע של כל יצירה.
יצירה איננה דתית או חילונית, יצירה היא יצירה. וכשהיא נכתבת, אין בה מטרה או תכלית מעבר לעצמה.
לפנייה לכתב/ת 
לשפוט את היצירה, לא את היוצר. יוסף סידר
צילום: gettyimages imagebank
איתמר מרילוס
מומלצים
