ארץ שיר אביונה: למה שוכחים את לאה גולדברג
כל החגיגות, הפרסים והאירועים לזכרו של משורר, כל הרחובות שיקראו על שמו לצד פניו על גבי שטרות, לעולם לא יבטיחו לשירתו חיים - לא בלי קצת עזרה ממערכת החינוך
יום העצמאות, דקות לפני תחילתו של טקס חגיגי בבית ספר יסודי: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", משמיעים הרמקולים להנאת הממתינים, ויש בקהל הורים רבים שמזמזמים וגם כאלה ששרים את כל המלים, ויש אחת, מבוגרת מרוב ההורים, וזו אני, שלא יכולה להפסיק לצחוק, מפני שאין פסקול פחות מתאים מזה לאוירת החג.
קולה של גולדברג, הולך ומתרחק
הנה שיר געגועים יפהפה, אגדה מרירה מתוקה על קלינינגרד, כיום חלק מרוסיה. פעם קראו לעיר קניגסברג והיא היתה חלק ממזרח פרוסיה. לפני מאה שנה נולדה שם לאה גולדברג. אף אחד לא צוחק איתי. לבתי אני לוחשת שאת השיר כתבה מי שחיברה גם את "איה פלוטו", "דירה להשכיר" ו"פזמון ליקינתון" ועוד ועוד יצירות שהיא מכירה. האם תכיר, בבגרותה, גם את שירי האהבה והבדידות, הנוף והטבע של לאה גולדברג? אני רוצה לקוות שכן, וודאי לרגל חגיגות המאה.
מה אנחנו יודעים על לאה?
החגיגות מרובות, ואפשר לטעות בהן ולחשוב ששירתה של לאה גולדברג מוכרת לישראלים רבים מאד באינטימיות ובהקשבה הראויה. התבוננות מפוכחת יותר באופן שבו מתוודעים רובנו ללאה גולדברג, תצביע בדיוק על ההיפך.
רוב הילדים שגדלים כאן ייחשפו ממש בינקותם ל"פזמון ליקינתון", וכשילכו לגן לא יוכלו להתעלם מ"איה פלוטו". האם מישהו יספר להם שלאה גולדברג מעולם לא הכירה את פלוטו וגם לא ביקרה בקיבוץ מגידו לפני שכתבה את החרוזים לסיפורם של דינה וארי רון, שציוריו של האחרון היו הגרעין ממנו צמחה היצירה?
נדמה לי שלא, ואולי הם לא צריכים לדעת: מאוחר יותר, הם לא ידעו כי "דירה להשכיר" מבוסס על סיפור ילדים רוסי שעניינו, דייריה המרובים של בקתה נאה ביער. מאוחר עוד יותר, בגיל שבו הם כבר לא נזקקים לניקוד כדי לקרוא, תיעלם לאה גולדברג מחייהם. היא תשוב, אם בכלל, כתת-נושא לבחירה בתת-נושא, "שירת המחצית הראשונה של המאה העשרים" בבחינת הבגרות בספרות.
ארבעה שירים לכל היותר, וגמרנו: השיר המוכר לנו כ"אהבתה של תרזה די מון", "אמי" - שאודותיו צריך יהיה לכתוב שהוא דן במעבר בין אהבת הילדים להוריהם לאהבת בוגרים לבני זוגם, ולהדגים את המעבר בניתוח המילים, לצד עוד שיר אחד או שניים. "נחל שלי"? "ולא היה בינינו אלא זוהר"? תלוי מה יבחר משרד החינוך, תלוי במורים, תלוי ברוח הזמן.
שירה נכחדת
רוח הזמן, כולנו יודעים, אינה מיטיבה עם השירה. רומן ישראלי מקורי מאת אחד מבכירי כותבינו יכול להימכר בעשרת אלפים עותקים ויותר. ספר שירה נחשב לרב מכר כשאלף עותקים ממנו מצאו את הדרך לבתיהם של קוראים, כך שהישרדותה של השירה במחזור החיים של התרבות הישראלית תלויה כמעט לגמרי בחשיפה מתוכננת על ידי סוכני תרבות רשמיים. במילים אחרות: משרד החינוך.
ארבעה שירים, פלוס מינוס, הוקצו ללאה גולדברג. בערך כמו לרחל, פחות מאשר לביאליק, יותר מאשר לטשרניחובסקי שהולך ונעלם מן המפה השירית הצחיחה הזאת.
אם לאה גולדברג עדיין שורדת במערכת החינוך, זה וודאי מפני שהיתה, בשנים עברו, אחת המשוררות המולחנות ביותר בזמר העברי. 176 ביצועים שונים מתועדים באתר "שירונט" לעשרות שירים, אבל חלקם זקוק גם הוא לתיווכם של סוכני שימור-תרבות, מפני שאם פעם נחשבו "שירי משוררים" לפסגה האיכותית של הזמר העברי, הם הולכים כיום ומצטנעים בפינות חבויות יותר ויותר של מפת הזמר.
מספר ההשמעות יורד, אין ביצועים חדשים, אין דיסקים חדשים המוקדשים לשירתה, אין היתכנות כלכלית להפקה של דיסקים כאלה. עוד מעט יהפכו לשירים שרק זקני השבט עוד יודעים לזמזם, אלא אם כן יגאלו אותם, במאמץ אחרון של משרד החינוך, מתהום הנשייה אליה מגיעים המשוררים הטובים ביותר שצמחו בתרבות שלנו. תרבות שלא יודעת לשמר כלום ומעדיפה לזרוק הכל לטובת החדש והעכשווי - שגם הוא ייזרק עוד מעט.
שירתה של לאה גולדברג מעולם לא היתה פוליטית-לאומית-מגוייסת, ולכן סיכויי ההישרדות שלה במערכת החינוך טובים פחות משל ביאליק ואלתרמן. בלי ביאליק אי אפשר, תהא איכות שירתו אשר תהא, משום שהוא משורר הנרטיב הלאומי שהמערכת מקדמת. בדידותו של היחיד, אהבותיו הכמוסות, התפעמותו מיפי העולם ושליטתו המושלמת בז'אנר הסונטה, שכולם מודגמים יפה בליריקה של גולדברג, נדחקים לשוליים.
בשוליים כבר אפשר למצוא את טשרניחובסקי, שנתפס כאירופאי מדי, קוסמופוליטי מדי.
הרוח הלאומנית שנושבת בעוצמה גם במשרד החינוך, לא תאחר לזהות את לאה גולדברג כאחות רעיונית של טשרניחובסקי. הימור גס: בעוד עשור, יוותרו רק שני שירים "מייציגים" שלה בחומר הלימוד. בעוד שני עשורים, אפשר יהיה להוריד אותה לגמרי. איש לא ימחה.
כל החגיגות, הטקסים, הפרסים, הסרטים, האירועים והנאומים לזכרו של משורר, כל הרחובות שייקראו על שמו, כל דיוקנאותיו שיוצבו בציבור ויודפסו על גבי שטרות, לעולם לא יבטיחו לשירתו חיים. בתרבויות אחרות, גדולות משלנו, מתהדרים בשירה שפרצה גבולות והפכה לנחלתה של התרבות המערבית כולה, ומשום כך משמרים אותה בלהט.
נס כזה לא קרה לשירה העברית מאז התנ"ך, ולכן הצורך בשימור וטיפוח מורשת שירית עצום ודוחק במיוחד, ועוד יותר מזה, בעבור משוררים "אישיים" ופחות "לאומיים". לאה גולדברג איננה המשוררת היחידה שיצירתה מתחננת לחשיבה מחודשת על איך משמרים, איך מנחילים, איך לא שוכחים. אבל למי שרוצה לזכור, היא נקודת פתיחה מצויינת. רצוי כבר עכשיו, יום אחרי חגיגות המאה.
