רזה זה בריא? לא ממש. דיאטנית מסבירה

כבר שנים מתייחסים למושגים כמו “בריאות” ו”כושר גופני" באופן קטגורי: שמן – לא בריא ולא בכושר, רזה – בריא ובכושר. לפי תפיסה זו הדרך היחידה, לכאורה, לחיות בגוף בריא היא לעשות דיאטה, לרדת במשקל ולהגיע למשקל גוף אידיאלי. אבל משקל הגוף הוא רק מדד מהדרג השני בין אותם המדדים המצביעים על המצב הבריאותי. בשנים האחרונות מתרבים המומחים הסוברים שיש לשים דגש על אורח חיים, על התזונה ועל הפעילות הגופנית, יותר מאשר על המשקל.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מיתוס 1: יש לרזות ולהגיע למשקל גוף נורמלי  

ממחקר שהתפרסם בשנת 2006 בכתב־העת Lancet עולה כי מדד ה־BMI הוא מנבא חלש למחלות לב. באותו גיליון אף הרחיק לכת בדבריו חוקר נוסף, שטען כי “אפשר לוותר על מדד ה־BMI כמדד מניעתי ראשוני ושניוני למחלות לב".

מאמרים נוספים, שכפרו בקשר המחייב בין בריאות להורדת משקל, התפרסמו כבר לפני יותר מעשור. ב־1997 התפרסם מחקר קליני (Dash Diet) שבדק גישות תזונתיות להפחתת יתר לחץ דם באמצעות שינויים קלים בתפריטם של 133 גברים ונשים שסבלו מיתר לחץ דם. התוצאות הוכיחו כי אכילת פירות וירקות וצריכת מזונות חלביים דלי שומן או בעלי שומן רווי מופחת סייעו בהורדת לחץ הדם הדיאסטולי ב־ mmHg 5.5 בממוצע, בתוך שבועיים לאחר שינוי הדיאטה. הירידה בלחץ הדם הושגה ללא כל ירידה במשקל.

הוכחה נוספת ניתן למצוא בתוכנית תזונה שנבדקה במרכז פריטקין לאריכות ימים בקליפורניה. התוכנית כללה שינויים בתזונה בשילוב פעילות גופנית והיא הניבה תוצאות מרשימות ביותר בקרב 4,587 גברים ונשים. היא הדגישה תפריט דל שומן, עשיר בפחמימות מורכבות ובסיבים, וכללה תרגילים אירוביים מתונים עד נמרצים, בלי להדגיש את הירידה במשקל.

תוצאות המחקר הראו שכעבור שלושה שבועות חל שיפור משמעותי ברמות השומנים בדם, ברמות הסוכר ובלחץ הדם של הנבדקים. יש לציין שמרבית הגברים והנשים, שהצטרפו לתוכנית במצב של השמנה, גם עזבו אותה במצב כזה, בשינוי משמעותי אחד: הם לא סבלו יותר מבעיות בריאות שנהוג לייחס לעודף משקל.

יהיו שיטענו שאין לערער על מדד המשקל המקובל (BMI) מבלי לבחון את התסמונת המטבולית העוסקת בעמידות הגוף לאינסולין, התסמונת מתארת מצב שבו תאי הגוף, בעיקר אלה המצויים בשריר, בכבד וברקמות השומן, אינם מגיבים להורמון האינסולין. הסינדרום עלול להוביל להפרעה במטבוליזם של השומן, להעלות את רמתו בדם, לגרום עלייה בלחץ הדם ולהוות

שלב מקדים להתפתחות סוכרת מסוג 2.

אמנם לצד הגנטי תפקיד חשוב בהיווצרות עמידות לאינסולין, אך התסמונת היא בחלקה גם תוצר התנהגותי. כלומר: תוצאה של היעדר פעילות גופנית ותזונה עתירת שומנים רוויים, עתירת סוכרים ודלת סיבים. מאחר שהתנהגויות אלה מגבירות את ההשמנה, סינדרום העמידות לאינסולין שכיח יותר בקרב אנשים שמנים, אך אדם שמן הסובל מהסינדרום המטבולי אינו חייב לרזות כדי להיות רגיש לאינסולין, כפי שאדם אינו צריך להשמין כדי להיות עמיד לאינסולין.

לסיכום, מי שמעוניין להקטין את חומרת התסמונת המטבולית אינו חייב לרדת במשקל, אבל הוא חייב לאכול בריא ולהיות בכושר גופני טוב. עולה אם כן שדי בשינויים תזונתיים לשיפור הבריאות ואפשר להיות בריאים גם בעודף משקל.

מיתוס 2: השמנה מסוכנת יותר מהיעדר כושר גופני

במחקר שנערך במכון לאריכות ימים במכון קופר לחקר האירוביקה בטקסס נאספו נתונים על יותר מ־34 אלף גברים ונשים. תוצאות המחקר הוכיחו ששיעורי התמותה נמוכים ככל שרמת הכושר גבוהה, וזאת בלי קשר למשקל הגוף. במילים אחרות, לאדם שמשקלו גבוה מהממוצע והוא בכושר פיזי טוב, סיכוי טוב יותר לאריכות ימים מאשר לאדם רזה הרובץ מול הטלוויזיה. הנתון החשוב לדיון שלנו בסוגיית המשקל הוא שירידה במשקל אינה בהכרח משפרת את הסיכויים לאיכות חיים ולאריכות ימים.

באותו מרכז בטקסס נערך מחקר נוסף, שבדק במשך שמונה שנים וחצי את הקשר בין פעילות גופנית לבין הסיכון לתמותה בקרב 25,389 גברים, חלקם בעלי משקל תקין וחלקם בעלי עודף משקל. מתוצאות המחקר עלה שהסיכון הגבוה יותר לתמותה היה בהיעדר כושר גופני - יותר מאשר מהשמנה.

סכמה זאת יפה בדבריה אחת החוקרות הבכירות במרכז למניעת מחלות בארצות הברית (CDC) ׂשהרחיקה לכת וטענה כי "הקשר בין תמותה להיעדר כושר גופני חזק הרבה יותר מהקשר בין תמותה להשמנה”.

מיתוס מספר 3: שיעור התמותה עולה במקביל לעלייה במשקל

למרות שפע המחקרים בנושא, חוקרים רבים סבורים שאין בספרות האפידמיולוגית סימוכין נחרצים להנחת היסוד שהשמנה מעלה את הסיכון לתמותה. הנחה זאת רלוונטית לדרגות משקל קיצוניות בלבד, אבל משום מה אנחנו כחברה מתייחסים להשמנה כאל מדד גורף, ואיננו מתייחסים כראוי להבדלים בין הקצוות לבין המקום שבו נמצאת מרבית האוכלוסייה, כלומר BMI בין 20 ל־30.

מחקר נוסף, שפורסם ב־2006, בדק את הקשר בין דרגות BMI לבין שיעורי תמותה. במחקר הוצג ניתוח סטטיסטי של נתונים שנאספו בקרב 30 אלף משתתפים בני 18 עד 64, כשהממצא המעניין ביותר הראה ששיעור התמותה בקרב בעלי BMI בין 26 ל־27 הוא הנמוך ביותר.

לטענת החוקרים, עד כה לא הוצג מחקר המצביע על קשר ברור בין תמותה לבין דרגות BMI ולכן קשה לדבר על משקל אופטימלי. החוקרים הוסיפו שלפי מחקרים רבים סיכון התמותה של בעלי עודף משקל קל אינו גבוה יותר מסיכון התמותה של בעלי משקל נורמלי, וכן כי ירידת משקל בלבד אינה משפיעה מאוד על שיעור התמותה. לטענת החוקרים יש להתמקד בקבוצה המצומצמת של מי סובלים מהשמנה תחלואתית.

העדות המרעישה ביותר לגבי הקשר בין משקל הגוף לאריכות ימים התפרסמה באפריל 2005, בכתב העת האמריקני JAMA. מן המחקר עלה שעודף משקל קיצוני (השמנה תחלואתית) אכן

מסוכן לבריאות, אך כמה קילוגרמים עודפים דווקא מצמצמים את סיכוני התמותה. החוקרים העלו את ההשערה שהסיכון של נבדקים שהוגדרו כבעלי משקל עודף סביר, שאכלו בריא ושהקפידו על פעילות גופנית, נמוך יותר בהשוואה לאלה שהוגדרו כבעלי משקל גוף תקין.

מחקר שנערך בקרב אוכלוסייה קנדית בוגרת והתפרסם ב־2010 בעיתון Obesity נותן חיזוק לממצאים אלו. הוא הראה ש:

1. קיים סיכון קל לתמותה בקרב המצויים בהשמנה תחלואתית (BMI>35) או בתת־משקל (BMI<20).

2. לא נצפתה עלייה כלשהי בסיכון לתמותה מוקדמת בקרב בעלי BMI הנע בין 30 ל־ 35.

3. נצפתה ירידה בסכנה לתמותה בקרב המצויים בעודף משקל (BMI קטן מ-29.9 וגדול מ-25) בהשוואה לבעלי

משקל גוף נורמלי (BMI קטן מ-24.9 וגדול מ-18.5).

ואכן, המרכז לבקרה ולמניעת מחלות בארצות הברית (CDC) הוריד ב־2005 את ההשמנה ממקום שני למקום שביעי בדירוג העולמי של גורמי הסיכון לתמותה. מה שלא מנע את המשך מסע ההפחדה הגורף נגד ההשמנה מחד ואת ניסיונות ההרזיה האינסופיים מאידך, ומה שהותיר את עודף המשקל כמוקד להתערבות חשוב. כאשר אלו, שממדי גופם מסכנים אותם יותר מאחרים הם דווקא אלה הסובלים מרזון מהותי או לחלופין אלו הסובלים מעודף משקל מהותי.

רוצים לפנות לאיילת קלטר, מחברת הספר "כולנו אנשים אמיתיים"? לחצו כאן