הלילה הזה כולו דינה אברמסון
אסור לדינה: אסור לה להיות דתית, או חילונית, אסור לה לאהוב, ללבוש מכנסיים, להיות שמאלנית, להיות ימנית. אסור לגעת ואסור להרפות יד. אסור לה לעשות סקס, ובטח שאסור לה ליהנות ממנו. אסור לה לספר להורים שלה על החיים האמיתיים שלה. גם לא לגברים שלה. המסע של דינה כל כך מסועף ומורכב ומבולבל, שלא ברור אם אפילו היא זוכרת בשביל מה היא יצאה אליו ומה בדיוק היא מבקשת למצוא. ליאת בר-און מלווה את מחוברות 2
נשים אוהבות להיכנס לפרטים הקטנים. אנחנו חיות מזה. כל צעד מדוד, כל מעשה נרשם. כולנו בעצם כירורגיות בכירות – כל היום מנתחות ומנתחות. אין אישה שלא אוחזת בתיקה, ביחד עם כל הקשקושים של המראה הקטנה והארנק והעטיפות של המסטיק איזה איזמל קטן, ככה, שיהיה, ליתר ביטחון, אם במקרה צריך להיכנס לקישקע של איזה מצב נתון. וכשאישה מנהלת חיים אסורים, אוהו, המצב רק מחמיר. כשכל דבר שהיא עושה הוא מרד, האזמל דופק שעון ומתפרנס משעות נוספות.
הדברים שאסור לדינה לעשות
כי הכול אסור לדינה. אסור לה להיות דתית, אסור לה להיות חילונית, אסור לה לאהוב, ללבוש מכנסיים, להיות שמאלנית, להיות ימנית. אסור לגעת ואסור להרפות יד. אסור לה לעשות סקס, ובטח שאסור לה ליהנות ממנו. אסור לה לספר להורים שלה על החיים האמיתיים שלה. גם לא לגברים שלה. המסע של דינה כל כך מסועף ומורכב ומבולבל, שלא נראה לי שאפילו היא זוכרת בשביל מה היא יצאה אליו, ומה בדיוק היא מבקשת למצוא.הרוחניות שלה גשמית, המציאות שלה רוחנית. היא נוסעת לקברי צדיקים כדי להשקיט את הצרחות בראש, למרות שהיא יודעת שזה לא יעזור לה בשום דבר. היא ניגשת באומץ שגובל בחוצפה להפגנת פלסטינים ומבקשת לדבר איתם. ולא בשבילם היא עושה זאת, אלא בשבילה (והם קלטו אותך, נשמה). דינה רוצה לסמן עוד וי קטן בחיפוש, למצוא משהו סופסוף, כדי שמישהו יגיד לה שהיא עושה משהו נכון וטוב בשביל עצמה.
מי הגדולה, הקטנה והמבולבלת?
אפילו בתוך "מחוברות" – ואני זוכרת זאת היטב על בשרי – יש מרדף פנימי אחר זהות. מי הגדולה, מי הקטנה, מי המבולבלת, מי הטמבלית, מי החכמה. התכנית כולה מבוססת על השוואות בין הנשים ולעתים קל לשכוח שצילמנו את עצמנו לגמרי בנפרד ושהעורכים והבמאים מספרים את הסיפור. הרי כוכבות וכוכבי הסדרה נטועים בתחתית שרשרת המזון הטלוויזיונית, כמו חיילים פשוטים שעומדים למסדר מול מגורי הקצינים, ראשם מורכן, ואז יוצא הצ'יף הגדול ועושה סדר חדש בבלגן ישן.
אבל כשעוזבים את כל שאר הבנות לרגע ומתמקדים בדינה, מיד רואים שמעבר לכל המי-אני-ומה-אני, יש שם פשוט אישה. אישה רגילה, על פרטיה הקטנים וצעדיה המדודים והאזמל המנתח. היא קופצת מגבר לגבר ומקבר לקבר ומחפשת כל כך הרבה תשובות כי נדמה לה שהיא אוחזת במיליון שאלות, אבל בדיוק כמו "הסיפור שאינו נגמר", כל מה שהיא צריכה זה להאמין שהיא מספיק חשובה כדי לתת שם לנסיכה. רק שם אחד, שם קטן, שם שממנו אפשר לבנות מדינה. דינה צריכה לעצור רגע, לנשום, ולמצוא את הזהות האמיתית שלה. אין לי מושג מה היא תעשה כשזה יקרה, אבל אולי היא תוכל סופסוף לנוח לכמה דקות, לפני שהיא יוצאת למסע הבא שלה.
הרגעים שעשו לי את השבוע
- דינה מבקרת בבית עלמין ואומרת שהיא פוחדת שיכתבו לה על הקבר "דינה, סתם. תנצב"ה".
- ננה נוסעת למדבר עם דטו (אולי נדסקס את זה בשבוע הבא), עומדת ליד חמור שנוגס בצווארה ואומרת שמערכת היחסים עם חמור היא הרבה יותר מתגמלת מגברים. דיברת בשם כולנו, כפרה.
- מיקה נוסעת עם בנותיה ובנה למדבר ובדרך קופצת לקנות אוכל, כשהיא משאירה אותם לשיר עם גיטרה באוטו. איזה חמודים. עשה לי טוב על הנשמה לראות את יסמין נהנית כך מאחיה הגדול, אחרי פרקי השבוע שעבר שהיו קשים וכואבים. הפעם סגרתי את השבוע עם הרגשה נעימה של ביטחון ואהבה.
- מחוברות 2 - פרקים 30 עד 34
