חומש במדבר, אותו אנו מתחילים לקרוא השבוע, נקרא "ספר הפקודים", על-שם הציווי הראשון שבתחילתו, הציווי לערוך ספירה, "מִפְקָד אוכלוסין", לבני-ישראל במדבר-סיני.

ומיד אצל כולנו תתעורר השאלה: וכי הקדוש ברוך הוא, בורא העולם, זקוק למפקד בכדי לדעת את מספר בני-ישראל? והשאלה לא נשארת ללא מענה. רש"י, גדול מפרשי התורה, משיב בפשטות שאמנם יודע הבורא את מספר היהודים גם בלי למנות אותם, אולם הציווי בדבר המפקד בא כדי "להודיע חיבתן". ובמילים פשוטות, בכדי לבטא את האהבה והחיבה של הקדוש ברוך הוא לעם-ישראל.

אך כאן אנו צריכים להבין: כיצד מתבטאת חיבה במפקד? לכאורה הרי זה בדיוק להיפך: במפקד אין שום התייחסות למהותו של האדם ולתכונותיו; האדם הפשוט ביותר והאדם הגדול והחכם ביותר נמנים כאחד, וכל אחד מהם אינו "שווה" יותר מאחד. ואם כן, מה הקשר לחיבה, בשעה שאיננו מתייחסים למעלות האדם?

אולם לאמיתו של דבר, דווקא בנקודה זו טמונות החיבה והאהבה המתבטאות במפקד. כאשר עורכים מפקד אין מונים את כישרונותיהם של בני-האדם ואת תכונות-נפשם, אלא את הנקודה העצמותית הפנימית השווה בכולם. כל אחד "שווה" אותו דבר משום שמבחינת אותה נקודה עצמותית אכן אין הבדל בין יהודי ליהודי!

אפשר לשפוט אדם על-פי כישרונותיו, על-פי נטיות-ליבו, על-פי ייחוסו, על-פי מעמדו החברתי, על-פי מצבו הכלכלי וכדומה. במקרה כזה אכן אין שוויון בין בני-האדם; כל אדם תופס מקום לפי תכונותיו המיוחדות. אבל אז ההתייחסות אל בני-האדם היא מותנית בתכונות האישיות שלהם ובמעלותיהם המסוימות. העשיר יאבד את כל מעמדו אם יתרושש, והחכם ישכח כשלא יהיה עוד צורך בחכמתו.

אבל אם שופטים את בני-האדם לא על-פי תכונותיהם האישיות, אלא על-פי הנקודה העצמותית הפנימית של היותם אדם, אז אין שום הבדל בין איש לרעהו; כל אחד ואחד הוא אדם באותה מידה ממש.

עכשיו נוכל להבין את החיבה שביקש הקב"ה לבטא באמצעות מפקד האוכלוסין. אפשר היה לחשוב, שאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל נובעת מהתכונות המיוחדות של בני-ישראל, מכך שניאותו לקבל את התורה, ממעשיהם הטובים. אילו זה היה כך, הייתה זו אהבה מותנית, שהרי אהבה כזאת עשויה להתבטל אם יאבדו בני-ישראל את תכונותיהם הטובות ויחדלו מלקיים את מצוות-ה'.

משום כך ציווה הקב"ה לפקוד את בני-ישראל ולהדגיש בכך, שהקשר שלו אליהם אינו קשר מותנה אלא הוא נעוץ בנקודה היהודית העצמותית השווה בכולם.

הקב"ה כאילו אומר: מצד אהבתי אליכם אין בעיני הבדל בין איש לרעהו, אפילו לא בין צדיק לרשע; אני אוהב כל אחד ואחד מכם באותה מידה ממש, אני אוהב את הנקודה היהודית הפנימית שבה אין כל הבדל בין יהודי ליהודי.

גם מאתנו נדרשת גישה חיובית זו, שאינה תולה את היחס לאדם במעלותיו וכישרונותיו, אלא בנקודה פנימית הרבה יותר, שלא תמיד קשורה במעשיו-הישגיו. כך נוכל לאהוב כל יהודי באשר הוא, ונזכה לבוא המשיח בקרוב ממש, כידוע שסיבת הגלות הייתה בשל שנאת חינם, ואם-כן ברור שכאשר נחיה באהבת חינם האמורה לעיל, נבטל את הגלות ונביא את הגאולה.

שבת שלום

הרב אברהם לידר הוא יו"ר מרכז אהבת חסד, ברוקלין, ניו-יורק