הגמר - כמו טקס האוסקר, רק במעמד צד אחד

ערב הסיום של העונה הזכיר לי את טקס האוסקר המוכר לנו מהוליווד. בערב הזה מגיעים כוכבי השנה לקבל פרס על הישגים שהשיגו בשנה שחלפה. התפאורה נוצצת וזוהרת, כולם מתלבשים יפה ויש הופעות של רקדנים וזמרים. למרות שזהות הזוכים ידועה מראש לכולם, עדיין יש כמה "אנדרדוג" שמצפים להפתעה שתקפיץ אותם לקדמת הבמה.

• מכבי ת"א זכתה באליפות ה-49 בתולדותיה
• מכבי ת"א לאן? הכל מתחיל ונגמר באידסון
• כמו לאסי: כיצד האליפות שבה למכבי ת"א
• עכשיו זה רשמי: מכבי ת"א חוזרת לאדריאטית
• פניני חגג אליפות ראשונה: "הורדתי גורילה מגב"
  

בסוף הערב הזוכים מחייכים לכל כיוון, אומרים במילים יפות למצלמות הטלויזיה שהם נורא נורא מתרגשים, והולכים הביתה טובי לב. אלו שלא זכו, טיפה עצובים אך שמחים על ההזדמנות להשתתף בטקס, וגם הם הולכים הביתה מרוצים מהשנה המוצלחת שעברו.

התחושה העיקרית שלי לגבי החוויה הערב היא ששתי הקבוצות עשו כמיטב יכולתן. הם הגיעו לקו הסיום וכל אחת נתנה מה שיש לה. לצערי, המיטב הזה שווה כמעט 30 הפרש.

מבחינת המכבים, זהו ערב טוב עם כדורסל שוטף מהפתיחה עד הסיום. לשחקנים היה נוח מאוד הערב. כל היתרונות שלהם שראינו במהלך העונה באו לידי ביטוי. הם שיחקו חופשיים נטולי כל לחץ מנטלי. בלאט פתח בחמישייה עם דייויד בלו, שצלף שלשות כמו באימון ועזר לפתוח טווח ביטחון שהרגיע את כולם.

היו מהלכים רבים של תנועה יפיפיה בהתקפה כאשר הרבה פעמים נתנו עוד מסירה ועוד מסירה עד שמצאו שחקן חופשי שצלף לסל. כל כדור שהלך פנימה לסופו הסתיים בליי-אפ קל. מכבי החליפה הגנות, שמרה באגרסיביות והשליטה המוחלטת שלה בריבאונד ההגנה מנעה מגלבוע/גליל כל סיכוי להתקרב.

הקבוצה של ליאור ליובין מצידה גם עשתה כמיטב יכולתה. אי אפשר לבוא אל שחקניה באף טענה. הם רצו והשתדלו מאוד, נלחמו כמצופה, אך הנחיתות הפיסית הכריעה אותם. כבר מהיום הראשון של העונה יש פער גדול בין שתי הקבוצות שרק מתעצם במהלך העונה. שחקני מכבי רגילים מאירופה לרמת אינטנסיביות גבוהה בשתי דרגות ממה שיש בליגה שלנו.

שחקנים כמו וורן קרטר ומרקו קילינגסוורת' הלכו לאיבוד ולא מצאו את עצמם. יכול להיות שהשניים גם התרגשו מגודל המעמד, מכיוון שלא פעם ברחו להם הכדורים מהידיים בפעולות שגרתיות. קורטני פלס האתלטי נתן משחק טוב ואני בטוח שבגלבוע/גליל שמחים על כך שהוא חתום לעוד שנתיים. יש בסיס לעונות הבאות.

המון טענות עולות נגד שיטת הפיינל פור. חלקן מוצדקות, אבל כולן מתעלמות מהעובדה שאם אין שיוויון בנקודת הפתיחה של הקבוצות, חייבים לעשות מעשה שיאזן במעט את יחסי הכוחות. הערב היו על המגרש שתי הקבוצות הכי טובות בארץ העונה, ולא היה רגע אחד של מתח או דרמה.

סופו ופארגו חוגגים. עוד אליפות לאוסף של הצהובים (צילום: אלי אלגרט) 

אני מרשה לעצמי לשער שלו זה היה משחק ראשון בסדרה לא היו מטריחים עצמם להיכל יותר מחמשת אלפים איש, כולל הרבה אוהדים שרופים של מכבי שרק לפני שבועיים הסתובבו ברחובות ברצלונה. מבחינת גלבוע/גליל לשחק עוד פעמיים בשבוע הבא נגד מכבי היה יכול להיות סיוט מתמשך, שלא לדבר על זה שרמת העניין הציבורי הייתה שואפת לאפס. טוב שזה נגמר בפעם אחת.

אני בטוח שהייתה שמחה במחנה הצהוב אבל אין התרגשות, אין שאגות טירוף של אנשים שהגיעו לפסגת הקריירה שלהם. אליפות אצל שחקני מכבי זה חלק מהחיים. אמנם חלק טוב, אבל לא אחד כזה שמפיל אותם מהרגליים. אני לא אומר את זה כדי להמעיט מהישגם או כדי לקנטר, הם כמובן לא "אשמים" בזה שהם טובים יותר.

שארפ עם הנדריקס. סיומה של קריירה ענקית (צילום: אלי אלגרט) 

אני מכיר את תחושת הסיפוק בלסיים עונה כאלוף וזהו תואר בעל משמעות. בשום מצב הוא לא מובן מאליו ותמיד מגיע בזכות עבודה קשה.

העונה, העבודה הזאת באה לידי ביטוי במהלך השנה ולאו דווקא בגרנד פינאלה. המכבים זכו באליפות והניפו צלחת, אבל גם הם יודעים שזה לא כוחות.

מבחינתי, נקודת השיא של הערב הייתה ירידתו מהמגרש של דריק שארפ, במה שמסתמן כסיומה של קריירה ענקית. אם השמועות נכונות והוא באמת פורש ממשחק פעיל, חבל לי שלא עצרו את המשחק לדקה תוך ציון האירוע באופן בולט ומכובד. מגיע לו.

בכל אופן הסתיימה עונה באמת גדולה של מכבי עם הרבה ערבי כדורסל מרתקים בזירה האירופאית. את שביעות הרצון של המערכת אפשר לראות מרחוק ומספיקה העובדה שמנסים לשמר את מרבית הסגל הקיים גם לעונה הבאה. ברכות חמות לאלופים.