אנחנו הר סיני. נשמור עליו?

לא הסכמתי עם כל דברי ראש הממשלה שלנו בוושינגטון. וכי מי מסכים עם הכל? היו אפילו דברים שכאבו לי. אך לא יכולתי שלא להתרגש מעמידתו האיתנה של האיש. חשתי פיזית, ממש פיזית, בעוצמת הלחצים המופעלים עליו, ובעצם עלינו ועל כל אלה שנולדו ואלה שעתידים להיוולד.

•  בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

בליל שבת שעבר, באמצע התפילה החגיגית של שבת. עצרתי כרב הקהילה את התפילה, ואמרתי בקול ובשותפות עם הציבור, שני פרקי תהילים פסוק בפסוק. ואחר כך את התפילה לשלום המדינה, תוך דגש על המשפט המבקש את חיזוק רוחם של ראשי המדינה שריה ויועציה.

עם כל המחלוקות - ואפילו המרות - חשתי התרגשות אל מול עמידתו האיתנה של ראש הממשלה, ביבי נתניהו. וכואב לי מאוד שעוד טרם נחת חזרה, התחילו הצלפות הלעג, הקנאה והשנאה הכבושה להשתולל במחוזותינו. אין סולידריות, וזה מאוד מדאיג.

אפשר להתווכח, לחלוק, אך להיות מסוגלים גם להתאחד סביב מצוקות ממשיות. כי זה די ברור שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה מדינית חסרת תקדים, שהיא אינה פחות חמורה ממלחמה קונבנציונלית ועם פוטנציאל נזק, חלילה, לא מבוטל.

אנחנו חייבים להיות יחד, לחלוק אך מתוך מחויבות ל"יחד". אנחנו צריכים להיות מסוגלים לזהות את העיקר ולמקד בו מאמץ. ובעצם הימים האלה מוטל ספק בינלאומי, רב עוצמה, בעצם ההצדקה לקיומנו.

לנו משלנו

ישנם פסוקים שאיננו שמים לב אליהם. מעין פסוקי פתיחה שכאלה שאומרים את המובן מאליו, כמו פסוקי פתיחה בנאום או במכתב. אך העין המתבוננת מוצאת לעיתים בפסוק הפתיחה עולם ומלואו. הפסוק הפותח את פרשת השבוע, "במדבר" אומר כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹוהֶל מוֹעֵד..."

העין המרפרפת לא מבחינה במהפכה המתחוללת בשמונה המילים הללו, אך עינם החדה של הפרשנים שמה גם שמה לב אליהם. ה' מדבר אל בני ישראל במדבר סיני. המדבר הזה קרוי על שם הר סיני בו ניתנה תורה. ועכשיו, אחרי שנבנה המקדש הנודד - הלא הוא ה"משכן" או "אוהל מועד", הדיבור האלוקי פונה למשה, כבר לא מהר סיני, כי אם מאוהל מועד, מהמשכן הנודד.

האם זה רק עניין גיאוגרפי נטול משמעות? לעניות דעתי לא, זה עניין מהותי. הר סיני הוא מקום קבוע, חיצוני, יציב. מקום "נטול יד אדם". קדושתו של ההר (בשעה שהאלוקים התגלה עליו), הייתה נטולת יד אדם. "המשכן", לעומת זאת, הוא מקום שבני ישראל תרמו את חומרי הגלם מהם נבנה, הם שבנו אותו (נכון, לפי תוכנית שאותה קיבלו), הם שהרכיבו ופירקו אותו, הם נשאו אותו מפורק בעגלות בזמן נדודי המדבר. בקיצור, באוהל מועד יש מגע אנושי. זה לא רק משהו טכני, זה אומר שקדושתו של אוהל מועד ויכולתו למלא את תפקידו, תלויה גם בנו, בני ישראל הסובבים אותו.

אם אנחנו לא מתפקדים כמו שצריך, אוהל מועד לא יתפקד כמו שצריך. ואם אנחנו נידרדר עד כדי כך, אזי, המשכן שיהפוך למקדש אבן השוכן בהר המוריה, ייהרס עד דק. זה כבר לא הר-סיני היציב והבלתי תלוי. כאן אנחנו למעשה מהווים את "הר סיני". המשכן-מקדש הוא רק האנטנה, ואנחנו הבית שעל גבו מוצבת האנטנה.

מי בנה ומי נטע?

ציינו זה עתה, בימי הזיכרון והעצמאות 63 שנים לבנייתו של הבית הלאומי מחדש בארץ ישראל. נציין השבוע 44 שנים לאיחודה של ירושלים. הנשכיל לשמור ולפתח יחד את החלום המתגשם הזה? או שמא כבספר "במדבר" ירבוץ עלינו הגורל היהודי של הקטטות ושנאת החינם. האם קורח של דורנו יקום לו ממחילות האדמה שלתוכם שקע ויצית את אש השנאה והקנאה מחדש. והמרגלים הממרידים יגיחו להם ממאורות השנאה והאטימות, וימשיכו לחלק אותנו ולבעוט בחזון

המשותף שלנו תוך שהם מרוממים את החזון של אויבנו, ומקימים להם את מדינתם במו ידיהם הרועדות והרופסות. והמתאוננים והמתאווים יקומו מגלי האפר של האש ששרפה אותם ויציתו את אש החמדנות והתאווה הרואה את 'ההיום" והעיוורת כלפי "המחר". וההוזים המעפילים בהר, המתכחשים אל המציאות הריאלית וסכנתם לא קטנה משל העיוורים.

הנשכיל להשאיר את השדים של ספר במדבר עמוק אל מתחת לתודעתנו? או שמא יפרצו הם במלוא סכנתם ויטביעו אותנו, חלילה, בכוס התרעלה.

"ההיית או חלמתי חלום...?"