אני אקום ואלך, אעזוב את הבית, הוא אומר
כמה חשופים הם בני הזוג הוותיקים, הוא נאנח, הכל ידוע וזכור ושמור וינוצל לרעתך עד יום מותך, וכבר הוא חושב על יום מותו, האם תתחרט על כל המילים הרעות שהטיחה בו לאורך השנים, כי גם הן לא תישכחנה, כמו מחדלי נעוריו, אבל מן הרגע הזה ועד יום מותו, עוד יש דרך, ובדרך הזו אינו חפץ בה לצדו
בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
היית צריך לנסוע דרך היער, היא מוכיחה אותו, בשעה הזאת זה בלתי אפשרי לצאת מהעיר, והוא רוטן, כן? אז למה לא אמרת קודם? את תמיד חכמה גדולה לאחר מעשה, והיא אומרת, הייתי בטוחה שאתה יודע, לא חשבתי שאתה מספיק טיפש להיכנס למלכודת הזאת, והוא מסנן, אם הייתי מספיק טיפש להיכנס למלכודת שלך ולהיתקע שם כל החיים, אז מה את כל כך מתפלאת, והיא אומרת, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח, מצדי תקום ותלך, יהיה לכולנו יותר טוב בלעדיך, והוא מותח בזעם את אצבעותיו המעקצצות ומבלי משים מכה בידו על ההגה וצפירה קצרה נשמעת, המרגיזה את הנהג שלפניו, המסמן לו תנועה מגונה, והיא מגחכת לאידו, מה אתה מצפצף? מה הוא יכול לעשות בדיוק? יש לו כנפיים שהוא יכול לרחף מעל הפקק? ואבנר מתנשף בכבדות ופותח את החלון, אין אוויר במכונית, את כל האוויר בלעה בשנאתה אליו, אבל הבל פה לוהט ומטונף חודר מן החוץ ושוב היא גוערת בו, תסגור את החלון, מה עובר עליך?
כמה חשופים הם בני הזוג הוותיקים, הוא נאנח
כמה חשופים הם בני הזוג הוותיקים, הוא נאנח, הכל ידוע וזכור ושמור וינוצל לרעתך עד יום מותך, וכבר הוא חושב על יום מותו, האם תתחרט על כל המילים הרעות שהטיחה בו לאורך השנים, כי גם הן לא תישכחנה, כמו מחדלי נעוריו, אבל מן הרגע הזה, יום שלישי אחר הצהריים, סוף אוגוסט, ועד יום מותו, עוד יש דרך, מי יודע אם ממושכת או חטופה, ובדרך הזו אינו חפץ בה לצדו, והוא מניד בראשו אנה ואנה בתנועות המיאון של יותם כשמנסים להאכיל אותו למרות רצונו, חושק את שיניו ועוצם את עיניו בכוח.
למה אתה לא נוסע?
היא גוערת בו, סוף-סוף הפקק משתחרר ואתה עוד עומד? והוא לוחץ על הדוושה בחטף וכמעט פוגע במכונית שלפניו, העוברת בהדרגה המתבקשת מעצירה לתנועה, ואשתו מגחכת, כדאי שאני אנהג אם אתה עוד רוצה להגיע חי לחתונה הזאת, זה מסוכן לתת לך לנהוג, והוא חש את דמו מבעבע, נדמה שסכר נפרץ והוא מציף את מוחו, האשה הזאת מסוכנת לי, והוא בולם מול הרמזור הירוק המהבהב לקול מחאות הנהג שמאחוריו, בבקשה, תנהגי את, הוא מסנן ויוצא מן המכונית ולרגע משתוקק להשאיר אותה שם ולהסתלק, לשוטט לנצח בין איי התנועה כאותם קבצנים.
באיטיות מכוּונת הוא מקיף את המכונית אבל אינו מתיישב במושב הקדמי לצדה אלא מאחור, לצד כסא הבטיחות של יותם, רואה אותה מרימה את ישבנה מעל ההילוכים ועוברת במאמץ אל מושב הנהג בלי לצאת מן המכונית, ונדמה לו שהוא מבחין בשמץ של סיפוק סדיסטי על פניה, הנה היא מצליחה להוציא אותו מדעתו, גאה כאשה המגלה שבעלה עדיין נמשך אליה, וגל של סלידה מטלטל אותו, איזו בושה ואיזו כלימה להגיע כך לחתונה, מפיצים חיידקים של נישואים אומללים, מסכנים את בריאות הציבור.
הפעם כבר אין כאב בלבם אלא הנאה סוטה
אמנם מורגלים הם במריבות, ובכל זאת הוא מזהה כאן את אותה קפיצת מדרגה אל שפל המדרגה, כי הפעם כבר אין כאב בלבם אלא הנאה סוטה, ולכן הוא מבועת כל כך לפתע, יושב במושב האחורי וכל גופו מלא בשאט נפש וכל הווייתו משוועת לשינוי, ושוב הוא אומר, אני אקום ואלך, אני אעזוב את הבית, אבל היא אינה שומעת, בדיוק הדליקה את הרדיו, מחפשת דיווחי תנועה, ומידי פעם הוא מבחין בעיניה במראה הקדמית, קמט דאגה עמוק נעוץ ביניהן ומשני עבריו ברק חולני, אבל רוב הזמן הוא מביט במכוניות שלצדם, הנחושות לעקוף את הנהגת האיטית.
עיניו משוטטות על פני הנוסעים המתחלפים, זוגות היושבים כמקובל במושב הקדמי, מתקוטטים כמותם או שקועים בשיחה נינוחה, ומשום מה דווקא הערב כבר אינו משוכנע שהם כולם מאושרים ממנו, הערב הוא מרפרף בחוסר עניין על פני הזוגות המקריים, כי דווקא את הנהגים הבודדים הוא מחפש, הנוסעים הגלמודים שאיש אינו יושב לצדם או מאחוריהם, שאיש אינו פונה אליהם בדברים, רק את עצמם הם מסיעים ממקום למקום, וכשהוא יושב כך במושב האחורי, עקוד בחגורת הבטיחות המתהדקת אל כרסו, הוא מבחין עד כמה נשתנה הערב הזה מכל הערבים, כי לפחות בעיני עצמו כבר אין הוא חלק מזוג.
- מתוך הספר "שארית החיים" מאת צרויה שלו (הוצאת כתר)
לפנייה לכתב/ת 
