המין - והנער המאמין
לא פשוט להיות מתבגר דתי: יצר המין גועש, אבל ההלכה קובעת שצריך להתאפק ולהתרחק. בספר "היצר, הלב והאדם" מנסה הרב אלי שיינפלד לסייע למתבגרים, להסביר להם למה כדאי להמתין - ואיך גם "נפילות" הן חלק מההתקדמות
עדין אין הכרעה בשאלה האם יצר לב האדם אכן רע מנעוריו, או שמא מדובר במטבע לשון שבא לייצר דרמה, מה שבוודאי נכון הוא שלאדם יש יצר - והוא מאוד דומיננטי בנעוריו.
למרות שבגיל ההתבגרות משתוללים היצרים, בחברה הדתית מתרכז השיח על גיל הנעורים בעיקר במשברים רוחניים. כאילו כל מה שמטריד נער בן 16 זה שאין לו כוח לקום לתפילה. למראית עין, גדלים נערי ונערות הציבור הדתי בבתוליות מוחלטת, כשאין כמעט התייחסות לעובדה שמדובר בגיל הכי סוער ומרגש מבחינה מינית. הנה, זה נאמר.
אלי שיינפלד, רב ומחנך בישיבה התיכונית במעלה אדומים, נפגש כבר כעשור מידי יום ביומו עם בני נוער דתיים, והחליט להכניס את הדיון על מיניות לעולם הישיבה. בספרו החדש "היצר, הלב והאדם: התמודדות רוחנית ועצות למעשה" (ספריית בית אל) הוא מתמקד בניסיונות להסביר לבני נוער דתיים מהו יצר המין, מהם כוחותיו וחשיבותו, ומתי מותר להשתמש בו. לצורך כך נעזר שיינפלד במקורות חז"ל, ספרי ראשונים ואחרונים, רבנים והוגי דעות.
יצר החיים
"הנושא הזה עומד בלב ההתעסקות של בני נוער", מבהיר שיינפלד, "יש סביב הנושא הזה הרבה קשיים וחוסר הבנה. הספר הזה נכתב כי אין לנו את הפריבלגיה לא לדבר על זה. מדובר בנושא קיומי, לא דיון תאורטי. לבני הנוער הדתיים קשה יותר. יש דברים אסורים, שבעקבותיהם נוצרים להם התמודדויות קשות ותפיסות עולם לא נכונות ומעוותות. יש הרבה בני נוער שחושבים שבגלל האיסורים שקשורים לבינו ובינה מדובר ביצר רע, אחרים חושבים שהתורה רוצה לחנוק אותם או שהקב"ה רוצה להציק להם. התוצאה היא שהנערים האלה מגיעים למצב של חוסר הזדהות עם הדברים הכי בסיסים בחיים
הדתיים. כמדריך חתנים, אני רואה שאנשים מגיעים אלי בגיל מבוגר יותר, אבל עדיין יש להםעם בעיות וקשיים בכל מה שקשור לנושא".
חז"ל מכנים את יצר המין יצר העריות. שיינפלד מעדיף את ההגדרה "יצר החיים", והוא מסביר: "זה היצר שמניע את האדם ואת העולם כולו. הוא מביא למשיכה בין שני המינים, וזה מה שבסופו של דבר גורם לאנשים ליצור חיים. למעשה, הוא המנוע של העולם.
"העוצמה של יצר המין לא נובעת מהמעלות שלו, לא בשל היותו דבר שלילי. בשל הכוח שלו, יש סביב היצר הזה המון הגבלות ואיסורים, ויש עניין להשתמש בו ברמה הנכונה. הבעיה מתחילה כשנוכח האיסורים, נערים בגיל הנעורים חושבים שצריך לברוח מהיצר הזה, ומתבגרים שיש להם משיכה לבנות חווים ייסורי מצפון. הם לא מבינים שזה טבעי וראוי. כשהם מגיעים לחתונה, קשה להם לעשות את המעבר החד בין איסור מוחלט להיתר - הרי כל השנים הם חשבו שזה רע, וערב החתונה פתאום אומרים להם שזה טוב".
שיינפלד בספרו מנסה להציג את הנושא באור חדש. לקחת אותו מתחום הדעות קדומות והרעות שנקשרו בו, ולעשות לו יחסי ציבור טובים.
"הכי גרוע זה להגיד שזה לא טוב", אומר שיינפלד, "הגישה הזו מולידה פחד, ופחד במקרה הזה הוא לא דבר טוב. בספר אני מנסה להסביר שמדובר בכוח טוב ועוצמתי, אלא כזה שצריך להשתמש בו, כי לעשות בו מה שרוצים זה גם דבר לא טוב. אני קורא לעידון, להשתמש בו במקום בזמן ובדרך הראויה. שימוש ביצר לפני הזמן או בצורה לא נכונה - מחליש. אני רוצה לעזור לנערים להגיע להזדהות, שתהיה להם סבלנות לחכות מתוך השלמה ולא מתוך תיסכול, כי אז יש פחות כעס.
"מצוות פרו ורבו לא רק נועדה ליצור חיים, אלא גם לחבר בין הגבר לאישה. ספרות ההלכה מתעסקת בזה, אבל רק מהצד ה'טכני'. אני מנסה לתת דגש לצד המחשבתי שמאחורי העניין".
הנפילה - חלק מההתקדמות
הבעיה שמנסה שיינפלד להתמודד איתה היא לא רק בהבנה מה עומד מולך כשמדברים על מין, אלא גם העובדה שלבני נוער דתיים - גם אחרי שהם מבינים הכל - אין אפשרות מבחינה הלכתית לממש.
"המתבגרים קודם כל צריכים להתחבר לרעיון מבחינה נפשית, ולדעת שהוא יבוא לידי ביטוי בזמן הנכון", מבהיר שיינפלד. "בגלל שמדובר ביצר של חיים, אני חושב שבינתיים בני נוער צריכים לעסוק בפעולות שיש בהם הופעת חיים - כלומר לעסוק ביצירה, בלימוד, בפעילות שמעשירה את החיים שבהם. אני מדגיש לא רק את מה
שאסור לעשות, אלא מה הם כן יכולים.
"בדור שלנו, לבני נוער מאוד קשה להתמודד עם זה כי הכל זמין ופתוח ונגיש, לכן חשוב להדגיש בפניהם שגם אם הם נכשלים וגם אם יש להם נפילות זה חלק מההתקדמות של האדם. זו אמירה הכרחית, כי הם חיים בעולם מאוד טוטאלי. אסור לתאר בפניהם עולם ורוד, כי אז כשהם נופלים הם לא יודעים איך להתמודד עם זה והם שבורים. אני מדגיש בפניהם שהעולם מורכב. שום דבר לא שחור ולבן, ולכן גם הקדשתי פרק שלם שעוסק בייאוש".
שיינפלד מסביר כי ספרו מעניק לנערים הבנה שחלק מההתקדמות - זו הנפילה. "העברתי פעם שיחה בתנועת נוער, ובסופה ניגש אלי בחור בן 17 והתחיל לבכות. הוא אמר שהוא קיבל על עצמו לשמור לא להתפתות חמישים יום בין פסח לשבועות, וביום ה-47 הוא נפל, ואז כבר שום דבר לא היה נראה לו שווה. הוא לא הצליח להבין ש-47 ימים זה דבר גדול".
לדחות סיפוקים - ולהיבנות
תחושות התיסכול ששיינפלד מתאר הם תוצאה של שתיקה מסביב לנושא, ולכן לחפני שניגש לכתוב את הספר, שוחח שיינפלד עם התלמידים שלו. "עצם העובדה שלבית מדרש יש מה להגיד בנושא מרגיעה אותם", הוא אומר, "כשמדברים על כך, הם מבינים שזה חלק מתפיסת עולם גדולה שנועדה לטובת האדם. התורה הופכת לתורת חיים, זה לא עוד שיעור, זה גורם להם להציף הרבה בעיות. הם מרגישים שהתורה יכולה לתת להם מענה להכל, כולל בעיות מהסוג הזה".
השיחות הללו יצרו פתיחות שלא הייתה שם קודם. התלמידים סיפרו לשיינפלד על החברות שלהם, הנושא של שמירת נגיעה עלה והם העלו בפניו את הרצון לחזק את הקשר, ושאיסור נגיעה מקשה עליהם. לדברי שיינפלד, לאחר השיחות האלה נרשמת הקלה מסוימת, הנערים מבינים למה שווה להם בגיל 17 לוותר על מגע ועל דברים שנראים הכי בסיסים בקשר זוגי.
"הרבה תלמידים מבקשים שאני אשכנע אותם למה לא להסתכל על דברים לא צנועים", הוא מספר, "אני מלמד אותם שעל-ידי דחיית סיפוקים הם יכולים להיבנות. הם מספרים לי דברים אישיים שהם לא מספרים להורים שלהם, מבקשים ממני לעזור להם להתנהל נכון עם החברות, מבקשים הדרכה ועצה אם להמשיך או להיפרד. היה לי תלמיד שאמר שהוא נכנס לאתרים לא צנועים והוא לא מסוגל לדבר על זה עם ההורים שלו כי זה מאוד מביך אותו, וביקש שאני אדבר איתם שישימו הגבלה על האינטרנט. יש מקרים שהורים נוזפים בי כי הם חושבים שהבן שלהם נכנס רק לאתרי ספורט, אבל לא איכפת לי שיכעסו עליי".
הורים אולי כועסים על שיינפלד, אבל מצד שני חלקם לא ממהרים לשוחח על הנושא על הילדים שלהם.
"להורים לילדים מתבגרים יש משאלת לב שבישיבות ידברו על זה", אומר שיינפלד", הבעיה שבישיבה הרבנים מצפים שבבית ידברו על זה, כי בסך הכל זה נושא
שקשה לדבר עליו וצריך אומץ. לא תמיד יודעים מה להגיד. אבל אין לנו פריבלגיה לשתוק. אסור לנו לגזול מהילדים שלנו את הזכות לדעת ולהבין. חשוב לי להציף את המודעות לקושי. ילדים יכולים לשנוא את עצמם בגלל זה. הם עלולים לחשוב שהם לא טובים, והיחס שלהם לתורה ומצוות לעתים עובר משבר בגלל זה. חלקם סוחבים איתם שנים תחושות של בושה.
"חשוב שהורים ומחנכים ידעו שגם אם הם לא מדברים על זה, לילדים שלהם יש שאלות. הם חייבים לזהות שיש קושי במיוחד לדתיים. אסור לטייח, אלא להציג בפניהם מענה, מודל שהם יוכלו להשלים ולקבל אותו, כי זה יוסיף להם לחיים".
לפנייה לכתב/ת 
