זה עביר! זה מהיר! זה טראומתי!

+ אטרף טהור בחבילה קומפקטית

- ובמחיר של מאזדה 3

לפרק גז. אני משתמש במונח הסלנגי הזה לא מעט, ובמובנים רבים יצא לי גם לחוות אותו - בעיקר על אופנועים, נגיד באיזה דרייב נדיר מפנייה איטית אל תוך סט פניות עוקבות שהגיע אחריה, לעיתים נדירות ברכיבת שטח - אבל מהירות אמיתית, ואיתה באופן בלתי נמנע גם פירוקי גז כהלכה, מצאתי לראשונה דווקא במכוניות. ועוד וירטואליות: אלה שנהגתי בהן ב־Xbox בשני המשחקים האהובים Forza 3 ו־Dirt 2.

Forza הוא משחק/ סימולטור מוכוון־כביש, ועל הסטייג'ים שלו למדתי את הבסיס. את סדר הפעולות במכונית, את התזמונים והעוצמות של הפעולות האלה, ואת השפעתן על המתלים והמרכב. התוודעתי לאופן שבו יש לאחות בין הבלימה להיגוי ובין ההיגוי לגז, ולמדתי את ההבדלים בדינמיקה בין הנעה קדמית, אחורית וכפולה. ככה, לאט לאט, התחלתי לראות על המסך מהירויות שאני לא מכיר מהמציאות. מהירויות של החלקות מתונות על בלימה ועל הגז. על פול־גז. ברגעים האלה טס הנוף אחורה בקצב כל כך מטורף, עד שמדי פעם הימרתי על הפעולה הבאה תוך כדי כך שהמכונית עפה על קטע עיוור, כי למי אכפת, זה משחק.

"אמרתי לך שלא כדאי לטאטא פה" 

Dirt עשה אותו דבר, רק בנהיגת שטח מהירה. שם התגלה לי הטרופי־טראק במלוא הדרו: הנעה אחורית ממנוע V8 עם 800 כ"ס, שלדת צינורות עם מהלך מתלה של 60 ס"מ, 200 קמ"ש על שטח משובש. המפלצת הדורסנית הזאת איפשרה לי לטוס על הפיקסלים המאובקים בהחלקות של ריחוף על הצד, מצד אל צד, ולייצר מהירות מטורללת על מסלולי ראלי קופצניים. זה היה פי מאה יותר מגניב מאשר על אספלט, והרגיש פי אלף יותר מהר. שם הבנתי שהחלקות וקפיצות עם טרופי־טראק זה כמו רכיבה על אופנוע שטח: גז הוא הפיתרון לכל דבר, גם למצבים שנראים אבודים מראש. הפעמים היחידות שסגרתי גז בסטייג' היו כדי לקבל היגוי, וגם זה לא תמיד. בשאר הזמן ניגן המנוע קרוב מאוד לקו האדום, עם נגיחות מזדמנות במנתק ההצתה.

קשה לא להתמכר ליללת המנוע המתמשכת הזאת. היא נתקעת לך בראש, ואיתה צפים ועולים מראות של עצים ושיחים שעפים לך ליד האוזן ברצף מטושטש. זאת התמצית של לפרק גז, את זה אני רואה ושומע כל הזמן בעיני רוחי שמאחורי ההגה או הכידון, זאת תמיד השאיפה. אבל מה, אי אפשר להגשים אותה.

בשביל לפרק גז מיילל כזה על אמת - עם רכב אמיתי, על שבילים אמיתיים שאליהם צמודים סלעים ועצים אמיתיים - צריך טכניקה, ניסיון, ביצי ענק, קורט טמטום, וגם מכונה שמסוגלת לטפל בעומסים שמייצר נהג מטורלל כזה בשטח. ולי אין אף אחד מאלה. לא האומץ, לא רמת הנהיגה, ולא המכונה שתתמוך אותה. מה שכן יש לי זה שני דברים שזלגו ממשחקי המחשב אל המציאות: היכרות בסיסית עם תפעול מערכות במכונית תחת עומסים גבוהים ובהחלקות, והיכולת לעבד נתונים בזמן תנועה במהירות אשכרה פסיכית. וזה לא שאני ממש נוהג במהירות כזאת במציאות; הרי אף אחד עם חצי כפית אינטליגנציה לא מעז לנהוג ככה. התוצאה היא שהחיים האמיתיים מרגישים בהילוך איטי, וזה תיסכל אותי ודיכא אותי מאוד.

עד שפגשתי את הרייזר.

"בוא'נה, זה נכון, באמת שיפצו ברהט"

איפה היית עד עכשיו

ה־RZR800S, המוכר יותר בשם "רייזר", הוא יצור גאוני. בדומה ל־TMAX של ימאהה, שלקח רעיונות קיימים ושילב אותם בדרך חדשה ובמינון ומדויק, מדובר ביציאה קונספטואלית סופר־מוצלחת מבית פולאריס. בהגדרתו הוא רכב לכל תוואי - All Terrain Vehicle, או בקיצור ATV - ובקטגוריה הזאת, מה שמבדיל אותו מטרקטורון הוא העובדה שהנוסעים לא רוכבים עליו אחד מאחורי השני אלא יושבים בתוכו חגורים אחד ליד השני. Side By Side. אם תרצו, מדובר ב־SBS ATV.

היו כאלה הרבה לפני הרייזר. המיול הקטן של קוואסאקי המציא את ההגדרה, והריינג'ר - גם הוא מבית פולאריס - לקח את הקונספט וריווח אותו, הרים אותו לגובה, נתן לו עוד מהירות, והתאים אותו לא רק לעבודה אלא גם לפנאי. באופן מתבקש, כלים מסוגו של הריינג'ר יש היום כמעט לכל יצרן; מדובר במגפה בצפון אמריקה, ואפשר לראות אותה מתחילה להתהוות גם כאן בארץ - מקום שבו השטחים הפתוחים הם ציבוריים ואפשר לתת גז חופשי.

אפרופו פירוקי גזים, ה־ATV עם פוטנציאל המהירות הכי גדול נמצא דווקא בפורמט אחר: מיני־באגי. שם יושבת קפסולת שלדה־נהג־מנוע צרה וארוכה בין ארבעת הגלגלים, תלויה מהם בארבעה מתלים נפרדים. מרכז הכובד נמוך יותר, היחס בין גובה לרוחב הכלי נוטה חזק לטובת הרוחב - ואם יש לך שם מנוע מרכזי שיודע לתת, אז יש לך טיל שבילים קטן.

הפולאריס רייזר, וזאת גדולתו, נמצא בדיוק בחצי הדרך שבין ריינג'ר לבאגי. בין שימושיות לטירוף. מצד אחד הוא בעל הנעה כפולה, מרווח למדי ומצויד בארגזון מטען קטן מאחור כמו הריינג'ר; מצד שני המנוע ממוקם בגב הנהג, והמרכב מספיק קטן בשביל למקם את הנוסעים לא מעל הגלגלים הקדמיים אלא בין כל הארבעה, כמעט כמו בבאגי.

"חבל שפוליקר לא בא, יש פה כלוב התהפכות" 

את ההכלאה הגנטית הזאת, שעולה קצת פחות מ־110 אלף שקל, מזיז מנוע מרכזי. מדובר בטווין מקבילי בנפח 760 סמ"ק, שמחובר לגיר אוטומטי רציף עם שני יחסי העברה (High/Low). על לוח השעונים יש מתג חשמלי שבורר בין

 שלושה מצבי הנעה: 2x4 ,4x4 ו־4x4 עם דיפרנציאל נעול. בתוך כלוב ההתהפכות מעוגנים שני כיסאות ספורטיביים ועמוקים למדי; מול השמאלי יש הגה קטן מתכוונן לגובה, ומול הימני כידון דמה שכדאי לנוסע לאחוז בו. כל זה יושב על ארבעה מתלים נפרדים עם מהלך מכובד מאוד של 30 ס"מ, ארבעה בולמי FOX Podium, ארבעה בלמי דיסק וארבעה צמיגי טרקטורון עבודה. במבט מהצד, הקומבינציה הזאת מגניבה מאוד. כמו צעצוע שקורא לך לבוא לשחק.

את הקריאה הזאת, מהצעצוע הספציפי הזה, אני שומע כבר די הרבה זמן. הזדמנויות לנהוג ברייזר הגיעו קרוב, עד כדי מגע, אבל אף פעם לא התממשו לגמרי. ככה יצא שחיכיתי לו בפינה בערך שנתיים, עד שבערוץ 10 החליטו להפיק את העונה החדשה של סדרת הדוקו־ריאליטי TLV, ואחת המתמודדות - בחורה נאה וחטובה בשם הילה - באה להתנסות קצת במגזינאות בלייזרית, וחיפשו מישהו שייקח אותה למבחן רכב על כלי שיוציא לה את המעיים מהאוזניים. ואם צריך, אז צריך.

אתר הצילומים ומגרש המשחקים היה בתל חדיד של יום חורף ירוק ואפור. הריאה הירוקה הזאת של קק"ל, שאתם אולי מכירים בתור יערות בן שמן רבתי, נפרסת על כל השטח שבין כביש 6 למודיעין. בשנה וחצי האחרונות היא הפכה לחצר האחורית שלי; יש בתוכה שבילים שאני מכיר כמו את כף רגלי, וביום הגשום עם הרייזר הבריח הגשם את המבקרים המזדמנים והאזור היה נטוש.

הילה הגיעה אל הבוץ כשהיא לבושה ללילה בעיר ונעולה בנעלי עקב. אני הייתי חנוט בתוך חליפת אינדורו של פולאריס. הרבה פעילות היתה סביבנו; איפה משחילים את חוט המיקרופון, איפה ימוקמו המצלמות, מי נוהג ברכב העוקב, טלפונים, מכשירי קשר, נציגי היבואן, תדריכי בטיחות. ובמשך כל הזמן הזה היו בתוך הראש שלי רק יללת מנוע ופרפורים ועצים שטסים לאחור.

איפה תהיה מעכשיו

היינו חגורים בתוך הרייזר המונע כשהסברתי להילה שאם אתה בוחן רכב לא מוכר, מוטב שתתחיל לאט. בודקים עם מה יש לנו עסק, נוהגים כמה קילומטרים בזהירות ומאבחנים את התגובות. ואז ביקשתי ממנה שתאחז בכידון הדמה כדי שלא תעוף לה איזו יד החוצה אם חס וחלילה נדפוק סלטה, ויצאנו לדרך.

תאוצה קצרה ואז בלימה: יש ברקסים. תאוצה קצרה, הרפיה מהגז וימינה־שמאלה עם ההגה: יש היגוי. תאוצה ארוכה, ימינה־שמאלה עם ההגה על גז פתוח: מחליק

 טיפה. 12 שניות לוקח לבדוק איך מתנהג הכלי, פחות או יותר. אחריהן פשוט

 דרכתי על הגז עד שלא היה לאן לדחוף אותו יותר. השתלבתי על הצד אל תוך השביל הלבן המתפתל, ותוך רגע הייתי ב־Xbox. אותה יללה מתמשכת של מנוע, אותה תחושת ריחוף מענגת, אותה נהיגת טרופי־טראק, אותם פרפורים ארוכים ובלימות על הצד וחזרה לגז בבעיטה. הילה צרחה את נשמתה, ויכולתי לשמוע אותה מעולה, אבל את מה שקרה שם לא היה אפשר לעצור. לא יכולתי. זה זה. זה אני.

ואני יכול לספר לכם, סוף סוף ממקור ראשון, שמדובר בכלי מדליק בטירוף. מילולית. דלקה במוח. הוא שורף לך תוך רגע את כל הפיוזים והמעקפים, ושולח אותך לתוך קצבים ומצבים שבכל יום אחר לא היית מעז להתקרב אליהם. הנהיגה עליו מאוד אינטואיטיבית; הוא נדיב ונותן כמעט תמיד קצת יותר ממה שביקשת

, אבל הוא גם נשלט לחלוטין כשמבחינתך עברתם קצת את הקצה. ההגה קצר ומאפשר להשאיר עליו שתי ידיים כל הזמן, וחלוקת הבלמים (קדימה/ אחורה) פשוט משובחת. תוסיפו לזה את הצמיגים בחתך הגבוה ואת המתלים הארוכים, וקיבלתם מכונה שמאוד קל לשחק עם המשקלים שלה ולגרום לה לרקוד על השביל בפירואטים ששמורים בדרך כלל רק לנהגי ראלי.

בתור בונוס יש לרייזר גם יכולת עבירות מטורפת, וזה אומר בהכרח שמעט מאוד אלמנטים על השביל דורשים ממך יחס מיוחד. רוב הזמן אפשר פשוט לדרוס הכל ולנהל אותו על הפול־גז לאורך קילומטרים של התעלות רוחנית, לא פחות. פשוט פצצת כיף שמפרקת את הראש.

אם כסף לא היה עניין, כל אחד מהחברים שלי לרכיבה על אופנועים היה מקבל רייזר אחד כזה קשור בסרט מתנה ורוד. זה אולי נשמע לכם קוקסינלי, אבל מנקודת מבט אופנוענית חובבת גז בכמויות, הכלי הזה הוא נקודת אור במנהרה שהקצה שלה נראה חשוך עד היום. אופנוע דורש ממך רמה מסוימת של יכולת גופנית; כדי לפרק עליו גז יש צורך בחוזק ובגמישות ובמהירות תגובה טובה שתשאיר אותו על הגלגלים בכל מצב - ובדרישות כאלה, זה די ברור, קשה לעמוד כשהגוף שלך מתחיל להזדקן. זאת אומרת שבקצה ימיו המוטוריים של כל אופנוען חסר תקנה, בטח אחד שרוכב מדי פעם בשטח ומתחרע במשחקי מחשב, מחכה רגע אחד שבו הוא מבין שהמוח מוטרף הגז שלו כלוא בתוך גוף שלא מסוגל לתמוך את הגז הזה. ואז זהו: או שאתה כבה, או שאתה מתיישב בתוך רייזר.