שלומי אלקבץ: "לא רציתי שהסרט יעבור בשקט"
מחאת לימור לבנת כנגד הסרט הפותח של פסטיבל קולנוע דרום עשתה רעש, אולם לאכזבת הבמאי לא הביאה לדיון רציני. "הייתי שמח לדיאלוג עמוק ומורכב יותר", הוא מודה ומתעקש על האותנטיות של יצירתו: " זה סרט שמבוסס על עובדות"
לימור לבנת הגיעה אמש (א') לאירוע פתיחת פסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות מבלי שצפתה בסרטו של שלומי אלקבץ "עדות", שפתח את הפסטיבל. למרות זאת, תקפה שרת התרבות את הסרט ואת המארגנים שבחרו בו כראשון שיוקרן במסגרת זאת, והאשימה כי הוא חד צדדי ומתעלם מסבלם של ילדי שדרות. בתום הנאום, עזבה במופגן את המקום - שוב, מבלי לצפות בסרט.
אז האם נכונה הטענה של לבנת שהסרט מציג רק את המסכנות של הפלסטינים? זהו שלא. סרטו של אלקבץ מבוסס על אלפי עדויות שנאספו בין היתר על ידי ארגון בצלם ושוברים שתיקה ומוינו בקפידה במהלך שבע שנים על ידי הבמאי ושותפו לכתיבת התסריט, עופר עין גל. השניים נותנים גוף וקול למילותיהם של חיילים בשטחים ופלסטינים.
לבנת בנאום התוכחה שלה בסינמטק שדרות (צילום: תמי דהאן)
העדויות נמסרות כמעט כלשונן, למעט קיצורים הכרחיים, על ידי שחקנים ישראלים דוברי עברית. מטשטשים את הגבולות בין אדם לאדם. אל המצלמה הם אומרים את המילים, כישראלים וכפלסטינים, נטועים בתוך נוף ארץ משתנה כיוון שבסרט הזה לא מדברים על מדינת ישראל או על פלסטין, אלא על האדמה שהיא חזקה יותר מהזמני ונטולת גבולות.
המונולוגים מייצרים מאסה חונקת, שעולה בקרשנדו ולופתת את הגרון. אדם, דם, אדמה מתערבבים בהם. המילים מתארות את הבנאליות של היומיום הבלתי נסבל של המחוֹלל והמחוּלל כאחד, הופכות כמעט לפיזיות. יש משהו יותר חזק בלא לצייר את הזוועה במפורש, אלא בלהסתפק בתיאורה. הדמיון חזק יותר, קיצוני יותר, מצמית.
לומד לצעוק
לפני הקרנת הסרט, הסתובב שלומי אלקבץ ברחבת הסינמטק כמו ארי בסוגר. שבע שנים של עבודה מאומצת וצעקה שמבקשת לאורך כל הזמן הזה לפלס דרך החוצה ולהישמע, התנקזו לרגע הזה.
שלומי אלקבץ ואחותו רונית ברחבת הסינמטק (צילום: תמי דהאן)
"בדרך כלל כשבמאי מסיים סרט ורואה אותו לראשונה מול אולם מלא זה יום של חג. קשה לי לשמוח ולהתרגש כמו בסרטים אחרים, כשבמרחק כמה דקות הליכה מכאן עומד שער ריק שמזכיר שאף אחד לא יכול לעבור בו. גם אנחנו. כל הדרכים נחסמות לאט. בעיקר הדרכים שבלב", הוא אומר.
אלקבץ מודע היטב לקסם הקולנוע, אבל מה שמעניין אותו לא פחות הם הזיכרונות שהחוויה הקולנועית מותירה. "אני מקווה שמשהו ממה שנראה על המסך, יישאר כזכרון", הוא אומר. "כשלמדתי לדבר, למדתי לצעוק. הערב צעקתי. זה לא זמן לנזוף או להפחיד. זה זמן לזכור שהכולא לעולם כלוא ואני לא מרגיש משוחרר לא בנפשי, לא בארצי, לא בדעתי".
הקרנה לא קלה
מהסערה שהתחוללה באולם ההקרנות הוא התאכזב. "דיון הוא חלק מהעבודה", הוא אומר, "ברור שלא רציתי שהסרט יעבור בשקט. רציתי שהוא יעורר את הנושאים שהוא מעלה שוב ושוב ולא יניח. האם הייתי שמח לדיאלוג עמוק ומורכב יותר? כמובן. זו הציפייה והרצון האולטימטיבי שלי". בתוך האולם עם תחילת ההקרנה, אלקבץ עמד בצד והתרגש: "זו היתה הקרנה לא קלה אבל אני חושב שעכשיו, אחרי שסיימתי את הסרט, אני יכול להתחיל לראות אותו באמת".
אתה מניח לישראלים לדבר את הנרטיב הפלסטיני כדי לטשטש גבולות?
"הרעיון היה לא לבוא ולהוכיח או לתת סתירה או לומר: 'זה טוב. זה רע'. בזה לא הייתי משיג דבר. הרעיון היה לרמות בפיתוי. לרמות ביופי ובדימוי. זה להזמין אותך לחדר ושם ללכוד אותך. בשביל לייצר אנטגוניזם, מספיק לקרוא כתבות בעיתון. רציתי לייצר מרחב משותף, שבו זה כבר לא אני והאחר או שני נרטיבים נפרדים. הסרט שלי הוא חלל לדיבור משותף, מקום שמחבר בין הנרטיבים".
עדות על רקע הנוף הטבעי. רונית אלקבץ
הטבע הוא שחקן מרכזי. יופיו והשקט הבטוח בנצחיותו עומד מול המילים הפוצעות. הוא הסיבה והמסובב. "הטבע לא מפסיק לזוז. מים, רוח, עשבים. הוא כל הזמן בתנועה. דומם, אבל מגיב", אומר אלקבץ. מכאן גם הבחירה יוצאת הדופן שלו בצלם הדיוקנאות, דוד עדיקא אותו הוא מגדיר: "ידי הזהב". "לא רציתי שחקנים שמשחקים אנשים. רציתי אנשים שמספרים סיפור. גם תהליך הליהוק היה אנטי-ליהוק. כל מה שרציתי זה לשמוע את הסיפור וזה הכתיב את בחירת הלוקיישן, האנשים, המקום. החיפוש היה אחרי מי שיוכל לזכך לי את הסיפור".
זה סרט תיעודי?
"אני לא הייתי רוצה לומר את זה באופן ישיר. בחרתי שחקנים, עיצבתי סיטואציה ועולם.
זה סרט שמבוסס על עובדות. לא הזזתי פסיק בעדויות למעט קיצורים הכרחיים. לא שיניתי נוסח על מנת שיהיה לי יותר נוח. זה תרגום מדויק של עדות מדויקת כפי שפגשתי בה לראשונה, כפי שהיא נגעה בי.
"כשאתה נותן עדות, אתה נבחן, האמת נבחנת בקרביים ובחוץ. כל המעמד הזה של נתינת עדות, כל הבחירה איך לתאר את מה שהרגשת ואיך לספר מה עברת, איך לשמר את הזיכרון באוזני השומע, בחירת מילים, קצב פעולה. עדות אי אפשר רק לקרוא, צריך לשמוע אותה. המספר נותן לך הזדמנות לבחון אותו אבל גם בוחן אותך".
