ירושלים של ניגודים

תושבי ירושלים מורגלים היטב להיות תקועים בסיטואציה כזו. ימנים תקועים בגלל עצרת של אנשי שמאל, שמאלנים תקועים בגלל צעדה של פעילי ימין, חילונים תקועים בגלל הפגנה של מתפרעים חרדים, חרדים תקועים בגלל הופעה של זמרת גויה משוקצת, אנשים שחושבים שאנחנו לא צריכים להתחנף לאומות

העולם תקועים בגלל ביקור של שר החוץ הצרפתי, וכולם ביחד תקועים בגלל הרכבת הקלה, למרות שהם בכלל מעדיפים לנסוע באוטובוס.

נדמה שאין עוד עיר בעולם שמרכזת לתוכה כל-כך הרבה קונפליקטים, עימותים וסכסוכים כמו ירושלים, ותושביה כבר התרגלו לתמרן בין בית המריבה, סלע המחלוקת ומוקד החיכוך. כזו היא הבירה, עיר של ניגודים. כך היא הייתה משחר ההיסטוריה, וככל הנראה כך היא גם תישאר: מצד אחד ירושלים של זהב של נחושת ושל אור, ומצד שני של ברזל של עופרת ושל שחור. מצד אחד היא עיר השלום, ומצד שני על חומותיה מופקדים שומרים כל היום וכל הלילה. מצד אחד העיר שחוברה לי יחדיו, ומצד שני עיר קרועה שסועה ומפולגת.

ואולם, נראה שדווקא הניגודים הללו הם אלה שהופכים אותה לעיר כל-כך מיוחדת, עיר בעלת מגוון אדיר מבחינה תרבותית, דתית, עדתית וסוציולוגית, שבה הפכים חיים זה לצד זה.

ירושלים היא עיר שבה פעמוני הכנסיות, קריאות המואזין ותקיעות השופר משתלבות זו בזו בדרכן השמיימה. עיר שבה הריחות העולים מן הבסטות העממיות בשוק מחנה יהודה מתמזגים עם ריחות מסעדות היוקרה הסמוכות. עיר שבה מטרים ספורים מפרידים בין חניות המותגים שבשדרות ממילא לבין דוכני העתיקות בשוק הערבי. עיר שבה חונים זה לצד זה אופנועים של בליינים שבאו בליל שבת לפאבים ברחוב הלני המלכה, ועגלות תינוקות של הורים שבאו לטיש במאה שערים. עיר שבה בתים חדישים בסגנון בנייה מודרני שוכנים לצד בתי אבן עתיקים בני אלפי שנים.

אל תהפכו את העיר לחד-ממדית

לאחרונה אנו שומעים על יותר ויותר מקרים שבהם חלק מתושבי העיר אינם מוכנים להכיל את המורכבות הירושלמית, ופועלים למנוע קיום אירועים שלדעתם אינם עולים בקנה אחד עם אופיה היהודי של העיר. כך היה כאשר בפסטיבל האוכל נכללו כמה מסעדות לא כשרות, כך בפסטיבל האופרה שחלק מהופעותיו אמורים היו להיערך בכנסיות וכך גם בביטול הצגה שבה השחקנים קיימו חזרות בשבת.

הדרישות לביטול האירועים הללו חוטאות למהות של ירושלים. הן מתעלמות מכך שאוכלוסיית ירושלים מורכבת ממגוון רחב של אנשים בעלי צריכה תרבותית שונה ובעלי תחומי עניין שונים, ומבקשות להפוך אותה לעיר חד-ממדית המתאימה לסוג אוכלוסייה ספציפי, וגורמת לתושבים מסוימים להרגיש שאין מקומם בעיר. 

אך מעבר לכך, הדרישות הללו מעידות בעיקר על חוסר ביטחון. לא צריך להיבהל ולהיכנס לפאניקה מכל אירוע קטן שאינו מתיישר עם ההלכה היהודית, ולהפוך אותו לאירוע שמאיים על צביונה היהודי של ירושלים.

צביונה היהודי והדתי של ירושלים אינו מוטל בספק, וברור לכל שיש לכבד את היותה קדושה למספר עצום של אנשים, ושלא כל מה שאפשרי בערים

אחרות אפשרי גם בעיר הקודש. דווקא מעמדת הכוח הזו, צריך הציבור הדתי והחרדי לזכור שיש בירושלים תושבים שאינם שומרי מצוות ותושבים שאינם יהודים ולוודא שאף הם ירגישו חלק בלתי נפרד מהעיר.

ירושלים תוכל להמשיך להתקיים כעיר נורמלית רק אם מגזריה השונים ינהגו בכבוד הדדי אחד כלפי השני, יהיו קשובים לצרכיו של האחר ויאפשרו לכולם לפתח תחושת שייכות לעיר. תושבי ירושלים כבר התרגלו לעמוד בפקקים בגלל סיבות שמעצבנות אותם, אך אם תימשך מגמת ההתחרדות בירושלים, בסופו של דבר הם יסובבו את האוטו ויסעו לתל אביב.