גמרתי עם חתונות. חוויותיה של מתגרשת

8:30 בבוקר

לא רקדתי על מדרגות הרבנות. להפך, ישבתי על חומת האבן מחוץ לבניין ועישנתי בשרשרת. הליך הגט נקבע לרבע לתשע וגיסי, שבא לשמש לי כעד, יושב לצידי ופולט מדי שתי דקות כלוקה בתסמונת טורט: "הוא לא יבוא". מצית את מפלס העצבים שלי, וכל "הוא לא יבוא" נוסף מקפיץ אותו בדרגה אחת מעלה.

גם אני חוששת שהוא לא יבוא, הרי הוא דחה את הדיונים כמה וכמה פעמים באמתלות שווא. סיבן אותי הלוך ושוב עם סיפורי "אני לא אהיה בארץ", בפסיביות אגרסיבית הוא משך את תהליך הגירושין במשך שנה ותשעה חודשים (שהם כמעט הריון של פילה), למרות שזו פרידה בהסכמה, אין חלוקת רכוש והילדים גדולים.

בינתיים, אני מציתה סיגריה נוספת ובוהה בבניין המוזנח. הם עוברים למקום חדש בקרוב ואני מבינה למה, המבנה המתפורר הזה קטן מלהכיל את זרם הפונים.

מחשבה שסידרתי לשעשע את עצמי: איך נשמטה אות נבחרת מהשלט ויצרה את המשפט "בית הדין הרבני האזורי חיה" (במקור - חיפה), ובכן, הרבנות בהחלט חיה, חיה ובועטת, וכשמתחשק לה גם שורטת ונושכת.

8:45

הוא לא בא. בעודנו מתיישבים על ספסל העץ בכניסה לאולם הדיונים גיסי לא מתאפק ומשחרר "אמרתי לך שהוא לא יבוא" אחד יותר מדי וזוכה למבט מצמית; "תגיד לי את זה עוד פעם אחת ואני נשבעת לך שאלך ואמצא 'עד' אחר מהרחוב".

בינתיים זוגות נוספים שהגיעו להתגרש מצטברים במסדרון, ההליך מייגע ויש להיכנס ולצאת מאולם הדיונים מספר פעמים. הסרט הנע מתחיל לנוע. המון זוגות. קומת הגירושין עמוסה לעייפה - בעוד בקומת הרישום לנישואין התנועה דלילה.

מחשבה שסידרתי לנחם את עצמי: מה לעשות, כשנישאנו אברי גלעד ומרב מיכאלי עוד שירתו בגל"צ ולא ערכו טקסי קידושין אלטרנטיביים. כולם התחתנו אז ברבנות.

9:00

הדיין, המזכיר, הרשם, שני אנשים נוספים שלא ברור לי תפקידם – וגם סופר סת"ם, זה הקאסט שמקבל את פניי באולם הדיונים. "בינתיים", הם אומרים, "תיכנסי עם העד".

ענינו לשאלות (מטופשות להחריד) ונתבקשנו לצאת, ולהיכנס בנפרד ושוב לצאת. שאלתי את החבורה: מה יקרה אם האיש שעדיין רשום כבעלי לא יופיע בסופו של יום והדיין – מבלי להרים אלי את עיניו - ענה: "נוציא לו צו הבאה". "ואם גם אז הוא לא יבוא?", הקשיתי ולקולי התגנב טון אסרטיבי מעט יותר, "זו הפעם החמישית והאחרונה שלי פה, אני יוצאת היום עם גט!" ניסיתי להתמרד. הרמת הטון פעלה כקסם: האיש החזיר את מבטו אל מסך המחשב, מולל את זקנו ואמר בשיוויון נפש "אין גט בלי הבעל. נעצור פה, צאי החוצה בבקשה".

מחשבה שסידרתי לרסן את עצמי: רבנים אינם מחבבים אסרטיביות נשית, לא כל שכן מעוניינים לשמוע את דעתי המלומדת על המוסד בו הם עובדים.

10:45

הוא הגיע - אחרי שצלצלתי אליו והוא אמר "חשבתי שזה מחרתיים" - העיקר שהגיע. שעה נוספת חלפה עד שהוא עבר את רוטינת להיכנס-לצאת-להיכנס-לצאת, ושוב המתנה על הספסל במסדרון. אחרי זמן רב הרשם קורא לנו להיכנס, אולם הדיונים ריק והדיין וחבריו מכונסים בחדר סמוך ממנו יצאו עוד מעט אל הפודיום ויקראו לבעלי לגשת אליהם.

אני יושבת על ספסל בירכתי האולם, רחוק משולחן הדיונים, עוקבת אחר המתרחש ומצלמת בסלולרי מבלי שירגישו. הוא נשאל שאלות, עונה תשובות, קורא פסוקים מדפים שמונחים לפניו וחבורת הגברים המזוקנים מצטרפת אליו במילים מסוימות לצורך הגברת האפקט. ואני – כאילו כלל לא נמצאת בחדר.

מחשבה שסידרתי להצחיק את עצמי: אני לבושה בחולצה מכופתרת ארוכת שרוולים בשל חובת לבוש צנוע, אבל - לא לובשת תחתונים.

11:30

שוב על הספסל מחוץ לאולם. מפתיע לגלות שבדומה למה שקורה בבתי חולים, הסיטואציה המשותפת מייצרת פתיחות בין זרים גמורים ומתפתח הומור מסדרון בין הזוגות השונים. לרגע זה נראה כמו "פיקניק מתגרשים" באווירה רגועה ופסטורלית. עוד שנייה הזוג הקווקזי יוציא מנגל והזוג הרוחניקי יעביר לכולנו מדיטציית אום. זה השלב הסופי בפרידה, כל זוג כאן עבר כברת דרך והעימותים כבר מאחור.

רשם בית הדין יוצא שוב ומבשר כי יש להמתין שעה עד שסופר הסת"ם יכתוב את כתב הגיטין. קסת דיו ונוצה אמיתית, גיליון נייר עבה ובחורצ'יק עדין מאוד רוכן עליו לאור מנורת שולחן, כותב אות באות, מילה במילה, את הגט שלי. שנת 2011 וברבנות לא שמעו על וורד, פונט סת"ם, גודל 18.

סת"ם.

מחשבה מורכבת שהעבירה לי את הזמן: סופר הסת"ם הזה, גזרו את פיאותיו, הלבישו אותו טרנדי והניחו בידו וודקה-רד בול – והנה לכם כוכב במיטב מסיבות הגייז של תל אביב.  כמה חבל שאסור לי לפרסם את תמונתו רוכן על ה"קלף", שתי טיפות דיו מתיסיהו.

12:30

רשם בין הדין ניגש אלינו ובידו תעודת גירושין עם תמונתו של בעלי ל ש ע ב ר. "שלך תצא מהמדפסת בעוד כמה דקות" (בשביל זה יש מדפסת, אה?), אמר ונעלם לתוך האולם.

פתאום יש לי גוש בגרון, ולרגע הדאחקות הקטנות שבינו לביני מרגישות מוכרות וחמימות, אנחנו מסתודדים על הספסל והירכיים שלנו מתחככות  - וכך נראים הרגעים האחרונים שלנו כזוג נשוי. תזכורת עמומה אך מכאיבה לאיך שהיינו מרבית השנים שלנו ביחד, כמו טינאייג'רים מאוהבים עד ניתוק מהמציאות, עד שזו תבעה את קיומה והתנפצה לנו בפרצוף.

מחשבה שהרחיקה את הדמעות מהגרון: לא הייתה לי. ברגע הזה שקעתי בעצב עמוק.

12:45

תעודת הגירושין ועליה מתנוססת התמונה שלי מגיעה בידי מזוקן ג'ינג'י (מחליפים משמרות ברבנות?) שאומר לנו "זה הכל". החלפנו מבטים, קמנו והלכנו.

בחוץ, תוך כדי הליכה, אנחנו חולקים עניין משותף אחרון: "רק לנו זה יכול לקרות. כל הסאגה הבלתי נסבלת הזו ובסוף שוכחים לערוך לנו את הטקס הפרימיטיבי". את העניין ההוא על פי ההלכה, הדבר העיקרי שלשמו כל העסק הזה מתקיים השם ישמור.

מחשבה מקוממת: וזה חתיכת עסק, כל האגרות המשולמות לטובת העניין יעידו.

12:50

עוד לא סיימנו להגג והנייד צלצל, על הקו קול נרגש במבטא יידישאי כבד: "תחזרו מהר, תחזרו מהייר!, לא סיימתם את הגט, מחכים לכם באולם!". פנינו לאחור וחזרנו כמו ילדים טובים.

במבואה של אולם הדיונים סופר הסת"ם העדין קיבל את פנינו, ובעודו רומז לי לרכוס מחדש את כפתורי החולצה שכבר פתחתי לרווחה כשיצאנו, לוחש בקונדסאות "הם שכחו לעשות לכם את הטקס. על פי ההלכה אתם לא גרושים - ונתנו לכם ללכת, אוי ואבוי".

נכנסנו לאולם, את הבעתם המזועזעת של כל הנוכחים אי אפשר היה לפספס, כנראה הם חטאו חטא נורא וחיכו שאלוהים יכה אותם בברק בכל רגע אם לא יתקנו מיד את העיוולת האיומה. ללא שהות נקראנו להתייצב מול שולחנו של הדיין.

בעלי הניף את הנייר המקופל עליו נכתב הגט, קרא בקול טקסט שאמרו לו לקרוא והניח את הגט בכפות ידיי המושטות באופן שההלכה מצווה, בדיוק כמו בבקשת נדבה. כפי שהורו לי - טמנתי את הנייר תחת בית השחי, צעדתי שלושה צעדים שמאלה ושלושה בחזרה, הנחתי את הנייר על שולחנו של הדיין. התגרשנו.

עכשיו הכל תקין אלוהים?

מחשבה מסכמת: אני עם להתחתן גמרתי.

עוד כתבות בלאשה

כל כך יפות שבא לקרוא. הדוגמניות ממליצות על ספר

האקססוריז שאתם חייבים עם הספר שלכם

איך תתלבשי כמו רותם סלע? חקי בסבלנות