מחפש היגון התמידי: מרתון ווקלי מאת מאהלר
המוות ליווה את גוסטב מאהלר, מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, לאורך כל חייו. יצירת המופת שכתב, "שירים על מות ילדים" הועלתה בפסטיבל ישראל באופן מעמיק ומרשים
על מאהלר ניתן היה לומר "אין נביא בעירו". על-אף שכמנצח וכמנהל האופרה של ווינה בתחילת המאה ה-20, היה מאהלר סיפור הצלחה מסחרר, כמלחין הוא לא נתקבל באהדה. המוזיקה שלו לא הובנה, לא בימיו ולמעשה גם לא שנים רבות מאוד לאחר מותו. דומה שהקהל הווינאי של סוף המאה ה-19 שבוי היה עדיין ברומנטיקה הוואגנריינית, ולא ידע לקרוא את הפוסט-רומנטיקה של מאהלר.
שוחט. ביד בטוחה ומרשימה (צילום: משה כהן)
ואילו מנגד, שוחרי המודרנה המוסיקלית של המאה ה-20, ראו בו שארית של ז'אנר גווע. מאהלר עצמו חשב, וצדק, שתידרש מחצית מאה נוספת עד שתובן יצירתו. ואכן רק בשנות ה-60 של המאה שעברה, החלו שוב תזמורות בעולם להשמיע אותו. ולקראת סופה של המאה ה-20 זכתה סוף-סוף המוזיקה שלו לעניין גורף ולהערכה שהיא כל כך ראויה לה.
גוסטב מאהלר, שנולד ב-1860 למשפחה יהודית בכפר קטן במוראביה (צ'כיה), היה מן המטאורים המוזיקליים הגדולים של מחצית המאה ה-19. עיקר פרסומו היה כמנצח ומנהל מוזיקלי דומיננטי, אך במהלך שלושה חודשים כל שנה בקיץ, עמל מאהלר על הלחנה: סימפוניות ענקיות ממדים ושוברות מוסכמות (מאז ימי היידן) ומחזורי שירים מופלאים ממש.
שירים קורעי לב
המרתון ששמענו אמש (ו') התמקד בשלושת מחזורי השירה (לידר) של מאהלר. שיריו מכמירי לב שהינם שילוב של טקסט טעון ומוזיקה שעושה שימוש מתוחכם בכל אמצעי: הרמוניה, מלודיות נשברות, ועוד אלמנטים שנועדו לממש את הנושאים הכואבים: אהבה ואהבה נכזבת, תום, פרידה ומוות. כך במחזור הראשון "שירי השולייה הנודד".
המחזור הזה נוצר בעת שמאהלר שהה כמנצח בבית האופרה בקאסל שבגרמניה (1885-1883). באותה העת הייתה לו פרשת אהבה נכזבת עם אחת מזמרות האופרה. בהשראת דכדוכו, כתב מאהלר ארבעה שירים, בנוסח שכזה: "ביום חתונת יונתי/ מהיר יותר מהלכי בשדה/ פגיון לוהט נעוץ בליבי". עניינם של שיריו באהבתו הנכזבת ובאובדן אושרו. באחרון שבהם יוצא הנודד לדרך, ונרדם לעד תחת עץ התרזה.
יצירת המופת המופלאה של מאהלר "שירים על מות ילדים" כוללת חמישה שירים שבחר מאהלר מתוך קובץ בן 443 שירי יגון שכתב המשורר הגרמני פרידריך ריקארט. ריקארט כתב את שיריו, בשנות ה-30 של המאה ה-19, בעקבות אירוע טרגי במיוחד: מותם של שני ילדיו, בן ובת, בלילה אחד.
מאהלר, "מחפש היגון התמידי" כפי שכינתה אותו אלמה אשתו, הזדהה עם השירים. המוות ליווה את חייו לכל אורכם. שמונה מתוך 13 אחיו נפטרו בעודם ילדים. אביו ואמו נפטרו באותה שנה בצד כמה מאחיותיו. מאהלר בחר חמישה שירים מתוך המחזור הגדול של ריקארט והלחינם ב-1901 וב-1904. אלמה רעייתו חששה מהעיסוק בנושא הנורא הזה. איך אתה יכול לכתוב על מות ילדים כששתי בנותיך משחקות בגינה, היא שאלה אותו. היא ראתה בכך התגרות בגורל. ואמנם שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1907, נפטרה בתם הבכורה מאריה אנה בגיל חמש, כנראה ממחלת השנית (סקרלטינה).
שלושת השירים הראשונים במחזור, המאופקים יחסית, עוסקים ביופי ואור. הראשון: "הנה השמש שוב זרחה, כמו שום אסון זה הליל לא ארע. רק בי לבדי האסון הלם, השמש זורחת למלוא עולם" (תרגום: עדה ברודצקי). המילה מוות לא מוזכרת בהם אך הוא מרחף כניגוד לאור השופע. מילות השיר הרביעי מרמזות על הבאות: "לעתים נדמה לי כי אך לטיול יצאו, ועד מהרה ישובו". המילה מוות אינה מוזכרת גם בשיר החמישי - הנורא והנפלא - אך הלוך הנפש שם משתנה כליל: הוא נפתח בסערה דרמטית ("ברוח שכזו, סוערת, לא הייתי נותן להם לצאת") וסופו מדבר על החיים בגן עדן, וצליליו מביעים במאז'ור עילאי ומופשט - השלמה.
הגרסה ששמענו אתמול היא גרסת מאהלר המקורית למצו-סופרן ופסנתר. זו גרסה שנחשבת דלה מעט לעומת זו התזמורתית שיצר (תזמורת קאמרית קטנה של מיתרים וכלי עץ). אך בעיני היא מושלמת כמות-שהיא. מוזיקה עילאית ונוראה מעין כמותה.
צלילים עצורים
זמרת המצו-סופרן ברכה קול מופיעה ברסיטלים וקונצרטים בכל העולם ושרה רפורטואר מגוון ביותר. יש לה מצו-סופרן חם וצלול (הגם שמעט לא מזוקק בחלק הגבוה של המנעד הסופרני), אבל אני חייב להודות שהיא "לא עושה לי את זה". משהו באופן ההגשה שלה עצר את הצלילים קרוב מדי אליה. קולה הרשים אמנם, הבעתה העמיקה, אבל כל זה לא שוגר אל הקהל ונעצר על הבמה.
כה שונה מאופן ההגשה של זמרת הסופרן הנפלאה שרון רוסטורף-זמיר במחזור השירים הבא: "קרן הפלאים של הנער". מדובר על אסופה גדולה של בלדות ושירי עם גרמנים שנאספה בראשית המאה ה-19. מיטב מלחיני התקופה, ממנדלסון ועד שומאן ועד ברהמס, חיברו מוזיקה לשירים שונים באסופה הזאת, אך המחזור שיצר מאהלר הוא המרשים שבהם.
למעשה מאהלר עסק בהלחנת שירים מן האסופה הזו לאורך רוב שנות חייו. ובשירים הללו - שירי ילדות ותום, שירי אהבה ואהבה נכזבת, שירי טבע ומשחק - נשמעים הדי צלילי הילדות שלו: צלילי שירי האיכרים במוראביה, שירי ערש עממיים, שירי עם יהודיים.
שרון רוסטורף-זמיר, היא זמרת אופרה בעיקר, שהרבתה להופיע בארץ ובעולם. הדיסקוגרפיה שלה כוללת הקלטות של הנדל, שומאן ומבחר לידר גרמנים. היא זמרת מעולה שמשתבחת עם הזמן. סופרן עשירת קול ומבע, דרמטית לפרקים, משועשעת לפרקים, ובעיקר מוזיקלית מאוד. יש לה יכולת, כמעט ניתנת למישוש, להגיש את השירה הבוקעת ממנה, הישר אל ידיו ואוזניו של הקהל למולה. מסוג הזמרות שמגיעות אליך, ונוגעות בך. ליווה אותה בפסנתר הפסנתרן הצעיר והמחונן ממש ויקטור סטניסלבסקי. פסנתרן עדין, קשוב, עירני מאוד.
את הקונצרט כולו הגיש גיל שוחט, המשמש גם יועץ המוזיקה הקלאסית של פסטיבל ישראל. בשני המחזורים הראשונים, שירי השוליה הנודד והשירים על מות ילדים,
הוא גם ניגן בפסנתר. במחזור האחרון הוא האפיל לעיתים בעוצמת יתר על שירתה של ברכה קול. ההנחיה של גיל שוחט מיומנת ובטוחה בעצמה. לזכותו יאמר שכישרונו פורץביד בטוחה ובאיזו קלילות, טווסית אמנם, אך יעילה. אך הערה קטנה לגיל: לא יתכן שבקונצרט שכל עניינו שירת לידר, הקהל לא יקבל תוכניה עם מילות השירים.
כשיסתיים הפסטיבל הזה יצטרכו מנהליו לבוא חשבון עם עצמם. איך יתכן ששוב ושוב אנחנו מגיעים לקונצרטים עם אולמות ריקים למחצה. משהו לקוי לחלוטין בשיווק ובמכירת הכרטיסים בפסטיבל הזה. ואם תיטען הטענה כאילו ירושלים לבדה כבר לא יכולה לפרנס אולמות קונצרטים מלאים, אזי על אחת כמה וכמה שנדרשת יצירתיות ארגונית ושיווקית. ואין סיבה שהנהלת הפסטיבל לא תדאג לגדוש את הכיסאות הריקים באמצעות כרטיסי חינם לסטודנטים ולתלמידי כל בתי הספר למוסיקה ודרמה בארץ.
בכך היה הפסטיבל לא רק פותר את אי הנעימות של קונצרטים מדוללי קהל, אלא גם ממש את אחד מיעדיו: לחנך ולהטמיע מוסיקה לדורות הצעירים. שני ציפורים במכה אחת.
