מיוחד ליום הגאווה: כל דגלי הקשת

כאשר תחלפו בימים אלה בסמוך לבניין מספר 85 ברחוב בוגרשוב בתל אביב, לא תבחינו בדגל שהצית בתוכי את הרעיון לצאת יחד עם אדר יראון, צלם מוכשר וחבר יקר, רכובים על אופנוע כבד, למסע אורבאני, לאתר ולצלם את דגלי הגאווה הפזורים ברחבי עיר.

• עוד תרבות גם בעמוד הפייסבוק של ynet תרבות ובידור
  

הדגל בבוגרשוב 85. סמל זיכרון לנרצחים, הבנה שיש עוד כברת דרך לעבור

הדגל שמצאנו בבוגרשוב נולד בחודש השמיני של שנת 2009. מתוך מוות. בעקבות הרצח בברנוער. אביעד וינאי תלו אותו הן כסמל זיכרון לנרצחים והן כדי להביע סולידריות למאבק הלהט"בי, כהבנה שאירועים כמו הרצח הם תזכורות לכולנו כי יש עוד כברת דרך ארוכה לעבור.

מסע שהיה כך היה

קבעתי עם אדר לצאת למסע הראשון בבוקר יום שבת בסוף אוקטובר. אבל לא התעוררתי. אדר לא ויתר, ואחרי כמה צלצולים עיקשים העיר אותי. שעה אחר כך, נפגשנו מתחת לדירתי. בחלוף שעה וארוחת בוקר ישראלית התחלנו לנוע בעקבות הדגלים. בזמן שאדר התמקם מול אלה שמצאנו, ניגשתי אני לאיתור הבעלים.

בחנתי את השמות על תיבות הדואר, ערכתי חישוב מושכל באיזו דירה הדגל תלוי ובדקתי את השמות. האם מדובר בגבר או באישה? בזוג גברים או בזוג נשים? לאחר שצמצמתי את האפשרויות לשתיים-שלוש דירות, בדקתי בפייסבוק את השמות. אם התברר שיש לנו יותר מ-50 חברים משותפים, מהקהילה, אז בינגו.

צלצלתי באינטרקום, הצגתי את עצמי, ביקשתי שיעזרו לנו לצלם את הדגל, שלעתים היה מקופל בתוך עצמו. ביקשתי גם שישלחו לנו הודעה למייל, המפרטת את סיפור תלייתו וקנייתו. מהי משמעות הדגל בעבורם ומה היו, אם היו, תגובות תושבי הבניין. ביקשנו גם אישור להזכיר כאן את שמם הפרטי או המלא של בעלי הדגלים.

בחרנו לספר את סיפוריהם של שמונה דגלים, על שום שמונת הצבעים בדגל הגאווה המקורי, וגם מפני שבחודש השמיני, חודש אוגוסט, אירע הרצח בברנוער, שהשפיע רבות על חברי הקהילה, והביא רבים מהם לתלות את הדגלים.

כדי שלא ירגישו לבד

הרצח בברנוער גרם גם לאביה לתלות דגל מהמרפסת שלה ברחוב הקישון. בדרך כלל היא נמנעת מהגדרות, מסתייגת מסיסמאות ומדגלים. מעולם לא הרגישה צורך להצהיר על העדפתה המינית ממרפסת ביתה. אבל הרצח בברנוער טלטל אותה וגרם לה לחשוב על אותם צעירים/ות להט"בים שנמצאים במצוקה, מרגישים לבד, על כך שאין להם מקום בעולם ואין להם מרחב בטוח. היא תלתה את הדגל בתקווה שהם יראו את הדגל וידעו שהם לא לבד. מי שזקוק לעזרה - יכול לבוא לכאן ולקבלה.

הדגל של אביה. לצערה, לא רבים תלו

אביה שאלה את עצמה למה העולם צריך להיות כזה מנוכר. הרי יש כל כך הרבה הומואים ולסביות בסביבה. בתמימותה רצתה שכולם ייצאו מהארון, שכולם יתלו דגלי גאווה, שיראו אותנו. שתהיה נוכחות כה רבה במרחב הציבורי, שכולם יבינו שלא מדובר בתופעה שולית, סוטה או נלעגת, אלא באנשים נורמטיביים והגונים.

חוסר אידיאולוגיה שיוצרת אידיאולוגיה

הדגלים בקישון 63. אחד בכל פינת רחוב

השניים מספרים שהשכנה מלמעלה הומופובית, וביקשה מהם להוריד את הדגל, ובדיוק משום כך השאירו אותו תלוי, והוסיפו דגל שני, כדי שגם מי שיגיע מפינת הרחוב השנייה יראה שהם כאן. השניים גרים בדירה בערך שנה, לא מתביישים בכלום וגאים להיות מי שהם.

גאווה על ההשתייכות לקהילה

ארז ואסף מרחוב הנגיד תלו את הדגל ב-2008, כשעברו לגור ביחד. הם לא מהססים לפרוש את משנתם: הבחירה לתלות את הדגל בחלון הבית נעשתה מתוך הזדהות עם ערכי הסובלנות וקבלת האחר, ומתוך גאווה על ההשתייכות לקהילה. השניים לא שוכחים להוסיף שהדגל יפה וצבעוני, וגם זו סיבה טובה לתלותו.

הדגל של ארז ואסף. גם בגלל שהוא יפה וצבעוני

גם בגלל אלי ישי

זוהר מנחלת בנימין תלה את הדגל לפני כשנה על גג הבניין בו הוא מתגורר. מזה זמן רב רצה לתלות דגל, אבל תמיד גר בדירות עורפיות. מטרת הדגל מבחינתו, היא להגדיל את נראות קהילת הגייז בעיר.

הדגל המשולב על הגג של זוהר. גם הומו, גם ישראלי

עבורו יש לכך משמעות של כוח ותעוזה אישית וקהילתית. זוהר בחר בדגל קהילה משולב בדגל ישראל משום שזה משקף בעיניו את זהותו: הומו וישראלי. היחס בין שני החלקים משתנה בהתאם למצב הרוח הלאומי או לפתחון הפה של אלי ישי וחבר מרעיו. בכל פעם שאלי ישי פותח את הפה, אומר זוהר, הוא מרגיש טוב יותר שהדגל מתנופף על הגג.

דגל מעל לבית הכנסת

אצל דנה וסיוון, זוג צעירות פמיניסטיות קוויריות מרחוב שטרן, ההחלטה לתלות את הדגל נולדה מתוך ההרגשה הטובה שעולה בהן כשהן נתקלות בדגלים התלויים במקומות אחרים. הן פשוט רצו לתת אותו דבר בחזרה.

בזמן שהן תלו את הדגל, עברה טרנסקסואלית ברחוב למטה וצעקה "כל הכבוד מותק!". זה היה הסימן הראשון עבורן שהמעשה עובד, מעביר מסר של נראות: "We Walk Among you". ראו כמה מאיתנו יש, אנחנו חלק מהמרקם החברתי, השכונתי. הן מספרות שיש לא מעט לסביות ברחוב שטרן, ויותר קל כך ללכת ברחוב, בראש מורם, כשיודעים את זה.

הדגל של דנה וסיוון. משרה ביטחון

דגל גאווה בחלון משרה עליהן ביטחון בכל רחוב בו הן מהלכות. זו גם הכרזה על מי אנחנו, אמרו. הן רוצות לא רק שאנשים יידעו שיש לסביות, אלא גם יידעו שאלה הן. שזו הבחירה שלהן, והיא לא תישאר בסלון ביתן או בחדר המיטות.

הדגל של דנה וסיון תלוי בדיוק מעל בית הכנסת "תפארת ישראל", הפועל בקומת הקרקע של הבניין. במשך זמן רב לא נתקבלה שום תגובה מצד המתפללים. באחד הימים מתפלל מסוים החליט לקחת יוזמה, ניגש אל דנה ושאל בנימוס האם תהיינה מוכנות להוריד את הדגל.

כאשר נענה בתקיפות שלא, ניסה להסביר לה שיש בית כנסת בבניין. מתפלל אחר התערב בשיחה ואמר לו לעזוב אותה בשקט, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. מאז אותו איש לא פנה אליה בקשר לדגל, אבל המתפלל מרגיש שנוצר ביניהם קשר חברי, ומשתדל לפטפט איתה בכל פעם שהוא פוגש אותה ברחוב.

את הדגל קיבלה דנה מחבר ליום ההולדת, שידע שהיא רוצה לתלותו, אבל מחיר הדגל היה יקר, והשתיים תמהות מדוע דגלי גאווה נמכרים במרכזי הקהילה במחיר מופרז. לדעתן, הרחוב הרבה יותר יפה מאז שהדגל הצבעוני והענק שלהן מתנוסס בו בגאון.

יש לכם שכן עו"ד, הומו, גאה

עו"ד גיא משיח מרחוב שפינוזה הגיב למכתב שהשארתי בתיבת הדואר בביתו בהודעת טקסט, בשבת, מאוד מוקדם בבוקר. גיא תלה במרפסת ביתו ארבעה דגלי גאווה וארבעה דגלי ישראל. אצלו אין בכלל שאלה. ברור שבתליית דגלי הגאווה במרפסת הוא שולח מסר ברור והצהרה כלפי השכנים.

הדגלים של גיא. "להלן העובדות"

"תרגיעו כבר את הרכילות והשמועות - להלן העובדות". מהיום, תרצו או לא, יש לכם שכן הומו גאה, ושכל מי שעדיין מתלבט בשכונה, מוזמן לזמזם באינטרקום ולעלות לקפה.

את אוהדת את נבחרת ספרד?

בחורה נוספת מרחוב וילסון, המתנדבת בקביעות בהפקת מצעד הגאווה, מספרת שתלתה את הדגל בגאווה מעורבת בחשש מתגובות השכנים החרדים הסובבים אותה. הדגל היחיד שראתה תלוי בבניין מולה היה דגלו של "מלך המשיח". החברים כולם פרגנו, אביה פחות.

הדגל של המתנדבת. מול "מלך המשיח"

כשבעל הדירה קפץ לביקור אצלה במהלך המונדיאל האחרון, וראה את הדגל, שאל אותה האם היא אוהדת את נבחרת ספרד.

זהו סיפורם של שמונה דגלים בלבד. בתל-אביב מתנוססים דגלים נוספים, לכל אחד מהם סיפור, וסיבה, לכל אחד השפעה מיידית על מי שחולף ברחוב. כולי תקווה שאולי בעקבות הרשימה הזאת, תחליטו גם אתם או אתן לתלות בביתכם או בביתכן דגל, לא רק בחודש הגאווה, אלא במשך השנה כולה.

אני אוהב לצלם אנשים. האפשרות להתבונן באדם, לראות בעיניו את שהרגיש ולהקפיא את הרגע הספציפי הזה, מסקרנת אותי. כאשר שרון סיפר לי על הרעיון לצלם דגלי גאווה חשבתי שזה לא בשבילי. כמה מעניין כבר יכול להיות דגל?!

עשינו ניסיון. שבת בבוקר, על האופנוע, מחפשים במרפסות וגגות הבתים דגל צבעוני. היה קר, הרחובות היו שוממים בשעה הזאת, פיהקתי בקסדה, ואז זה קרה - מצאנו דגל ראשון! התרגשתי. התחלתי לצלם מזוויות שונות. שרון ניסה בכל דרך יצירתית למצוא את בעל הדגל.

פתאום התווסף גם סיפור. סיפור טעון, מרגש. נשאבתי לפרויקט.

מפעם לפעם התמקצענו, למדנו את כיוון הרוח, האור ואפילו את מצב הרוח של השכנים.

שרון, בעבודת בילוש לתפארת איתר דייר אחר דיירת, אסף את המילים, וכמו בפאזל גדול, החתיכות החלו להרכיב תמונה שלמה. גיליתי שמאחורי כל דגל והמקום שבו הונף יש חיים שלמים, שהוסיפו עומק ורבדים אותם ניסיתי ללכוד בעדשה.

התמונות והעיבודים שבחרנו, מציגים לטעמי את הניגודיות שמאפיינת את דגלי הגאווה בתל-אביב. סובלנות מול ניכור. אור אל מול חושך. עצב מול שמחה. אך מעל הכל - גאווה.