לא רק אל.אס.די: חקר סמי ההזיה חוזר ובגדול
סמים משני תודעה עשויים לחולל בתוך שעות אחדות שינויים פסיכולוגיים עמוקים שדומים להם מצריכים שנים רבות על ספת הטיפולים. המחקר שלהם יכול לסייע לסובלים ממחלות נפשיות וגם יכול לשפוך אור על החוויה המיסטית
סנדי לונדאל, בת 50, מחנכת לבריאות הציבור, התייצבה בבוקר אביבי אחד ב-2004 במרכז המחקר לביולוגיה התנהגותית של בית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. היא התנדבה להשתתף באחד המחקרים הראשונים על סמי הזיה שהתקיימו בארצות הברית אחרי יותר משלושים שנה.
היא מילאה שאלון, פטפטה עם שני המשגיחים שהתעתדו לשהות לצדה בשמונה השעות הבאות והתמקמה לה בנוחות בחדר הניסוי, שעוצב כחדר מגורים. היא בלעה שתי כמוסות כחולות ונשענה על הספה. אחר כך היא עטתה כיסוי עיניים ואוזניות, שדרכן הושמעו לה קטעי מוזיקה קלסית שנבחרו במיוחד, והחלה להתרגע ולהפנות את תשומת לבה פנימה.
בכמוסות היה מינון גבוה של פְּסילוֹציבין, המרכיב העיקרי בפטריות "מג'יק", שכמו LSD ומסקלין, גורם לשינויים במצב הרוח ובתפיסה, אך רק לעתים נדירות הוא גורם להזיות ממש. בתום הניסוי, לאחר שהתפוגגה השפעת הפסילוציבין, מילאה לונדאל שאלון נוסף.
לונדאל, שמעולם לא נטלה סמי הזיה לפני כן, דיווחה על חוויה כמו-מיסטית עמוקה, דומה לחוויות שעליהן דיווחו מחפשים רוחניים בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה - חוויה המאופיינת בתחושה של אחדות עם כל בני האדם ועם כל שאר הדברים, מלווה בהרגשה של חציית גבולות הזמן והמרחב ושל קדושה ושמחה.
בביקור מעקב, אחרי יותר משנה, סיפרה לונדאל שהמשיכה לחשוב על החוויה מדי יום ביומו ושראתה בה את האירוע החשוב ביותר בחייה מן הבחינה האישית והרוחנית. היא הרגישה שהחוויה הביאה לידי שיפור מצב רוחה, התנהגותה וגישתה לחיים ושהיא הרבה יותר שבעת רצון מן החיים.
"נראה כאילו החוויה גרמה להאצה של התפתחותי הרוחנית", כתבה. "אני עדיין חווה אדוות של תובנה... (אני) הרבה יותר אוהבת - מפצה על כאב שגרמתי לאחרים בעבר... יותר ויותר אני יכולה לקלוט בני אדם כמי שהאור האלוהי זורם דרכם".
סמי הזיה כתחום מחקרי
לונדאל הייתה אחת מ-36 משתתפים במחקר שערך אחד מאתנו (גריפית'ס) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המחקר התחיל ב-2001 ופורסם ב-2006. כעבור שנתיים פורסם דוח מעקב. כשהופיע המאמר הראשוני בכתב העת "פסיכופרמקולוגיה" רבים בקהילה המדעית קידמו בברכה את החייאתו של תחום המחקר שהיה רדום שנים רבות.
המחקרים על פסילוציבין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס מתבצעים בשני מסלולים. מסלול אחד חוקר את האפקט הפסיכו-רוחני של הסם במתנדבים בריאים, והאחר בוחן אם מצבים של שינוי תודעה עקב שימוש בסם הזיה - ובייחוד חוויות כמו-מיסטיות - עשויים להביא מזור למי שלוקים בהפרעות התנהגותיות ופסיכיאטריות שונות, ובכלל זה הפרעות שהטיפולים בהן כיום אינם יעילים דיים.
הסם העיקרי שנבדק במחקרים אלה הוא פסילוציבין, הנחשב לסם הזיה קלסי. פסילוציבין, כמו סמים אחרים בקטגוריה זו - פְּסילוֹצין, מסקלין, DMT ו-LSD - פועל על קולטנים לסרוטונין בתאי המוח.
למרבה הבלבול, חומרים מקטגוריות סמים אחרות, שהשפעותיהם הפרמקולוגיות שונות מאלה של סמי ההזיה הקלסיים, נקראים אף הם "סמי הזיה" בתקשורת הפופולרית ובדיווחים אפידמיולוגיים. על החומרים האלה, שלחלקם יש אולי פוטנציאל רפואי, נמנים קֶטַאמין, MDMA (המוכר בשם "אקסטזי"), סַלְווינוֹרין A, איבּוֹגַאין ועוד.
הפסקת הניסויים
המחקר הרפואי על חומרי הזיה בוחן ראיות מרתקות ממחקרים שהשתתפו בהם אלפי בני אדם ותחילתם בשנות ה-50 של המאה ה-20. חלק מן מחקרים האלה רמזו שסמי הזיה עשויים להועיל למתמכרים לחומרים שונים ולהקל את המצוקה הפסיכולוגית המתלווה למחלה סופנית. מחקרים אלה נעצרו בשנות ה-70 המוקדמות, עם התגברות השימוש בסמי הזיה, ובעיקר ב-LSD, להנאה.
תרומה רבה תרם לכך הסיקור התקשורתי הסנסציוני של הנושא, ובייחוד הפרסום הנרחב שניתן לסילוקם של טימותי לירי וריצ'רד אלפרט מאוניברסיטת הרווארד ב-1963 בגין חשד לשימוש בשיטות לא קונבנציונליות בחקר סמי הזיה. בין היתר, הואשם אלפרט בנתינה של פסילוציבין לסטודנט מחוץ לקמפוס.
השימוש בחומרים אלה, שמנגנון פעולתם היה עלום למדי, הלך והתרחב - בין היתר עקב טיעוניו הכריזמטיים של לירי - ועד מהרה הוא גרר תגובת נגד חריפה. ב-1970 חוקק בארה"ב "חוק החומרים המפוקחים", ובו נכללו כל סמי ההזיה השכיחים בקטגוריה המחמירה ביותר. מגבלות חדשות הוטלו על המחקר בבני אדם, המימון הפדרלי נפסק, וחוקרים שהתעקשו להתמיד בחקר הנושא נדחקו לשוליים המקצועיים.
דוד אבידן: יצא למסע אל.אס.די (צילום: שאול גולן)
כמה עשרות שנים חלפו עד שהחששות שבלמו את המשך החקירה המדעית שככו דיים כדי לאפשר מחקרים רציניים בבני אדם. חוקרים מגלים עניין רב בחוויות הכמו-מיסטיות שמחוללים סמי הזיה משום שנראה שיש בכוחן של חוויות כאלה לשפר במהירות את מצב הרוח וההתנהגות - שיפור הדורש מאמץ רב-שנים בטיפול פסיכולוגי רגיל.
העבודה המדעית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס מרגשת כל כך מכיוון שהיא מראה שאפשר לעורר חוויות כאלה ברוב הנבדקים במעבדה. היא מאפשרת, זו הפעם הראשונה, חקירות מדעיות רציניות שיעקבו אחר המתנדבים לפני נטילת הסם ואחריה. בסוג זה של מחקר החוקרים יכולים לבחון את הסיבות לחוויות המיוחדות האלה ואת השפעותיהן הפסיכולוגיות וההתנהגותיות.
במחקרם האחרון השתמשו החוקרים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בשאלונים שנועדו להעריך חוויות מיסטיות שאירעו מעצמן ולא בהשפעת סמים. הם התבוננו גם במצב הפסיכולוגי הכולל חודשיים ו-14 חודשים לאחר נטילת הפסילוציבין.
הנתונים הראו שהמשתתפים נהנו מביטחון עצמי מוגבר, מתחושה חזקה יותר של סיפוק פנימי, מיכולת משופרת להתמודד עם תסכול, מעצבנות פחותה ומרווחה כללית רבה יותר. בני משפחה, חברים ועמיתים לעבודה, שלא ידעו על חוויית הסם, דירגו את המשתתפים באופן שתאם את הדירוג העצמי שלהם.
אחת המשתתפות כתבה את ההערה האופיינית הזאת: "ההרגשה שהכול הוא אחד, שחוויתי את מהות היקום, והידיעה שאלוהים אינו רוצה מאתנו דבר מלבד שנקבל אהבה. אני לא לבד. אינני פוחדת מן מוות. אני סבלנית יותר עם עצמי". משתתפת אחרת כתבה ספר שלם על חוויותיה.
הקלת הסבל
קודם שנעצר המחקר לפני כ-40 שנה התעתדו חוקרים לבחון שימוש בסמי הזיה לצורך טיפול באלכוהוליזם ובהתמכרויות אחרות, בחרדה הכרוכה במחלת הסרטן, בהפרעה טורדנית-כפייתית, בתסמונת עקה פוסט-טראומטית, בהפרעות פסיכוסומטיות, בפתולוגיות אישיות חמורות ובאוטיזם.
רוב המחקרים שהתפרסמו בעבר הכילו סיפורים על טיפול בסמי הזיה שתקפותם חלשה הרבה יותר מתקפותם של ניסויים קליניים מבוקרים. אפילו הטובים שבמחקרים מאותה התקופה לא עמדו בתנאים המחמירים של מתודולוגיה וביקורת שהפכו לתקן במחקר הפסיכולוגי-תרופתי הקליני של ימינו.
חולי סרטן מתמודדים לעתים קרובות עם חרדה קשה ודיכאון עמוק, והתרופות המקובלות נגד דיכאון וחרדה כמעט אינן מועילות להם. בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 קיבלו יותר מ-200 חולי סרטן סמי הזיה קלסיים בסדרה של ניסויים קליניים.
ב-1964 דיווח אריק קאסט מבית הספר לרפואה של שיקגו על תוצאות ניסוי של מתן LSD לחולים סופניים שסבלו מכאב עז. החולים פיתחו "שוויון נפש מוזר לחומרת מצבם ודיברו בחופשיות על מותם הקרב באופן הנחשב לא נאות בתרבות המערבית שלנו אך מיטיב מאוד עם מצבם הנפשי".
במחקרים עוקבים שערכו סטניסלב גרוף, ויליאם ריצ'רדס ועמיתיהם בבית החולים הממשלתי "ספרינג גרוב" שליד בולטימור (ואחר כך במרכז המחקר הפסיכיאטרי של מרילנד) נעשה שימוש ב-LSD ובסם הזיה קלסי אחר, DPT (דיפְרוֹפּילְטְריפְּטאמין). הניסויים הראו הפחתה של הדיכאון, החרדה והפחד מן מוות, ומטופלים שחוו חוויה כמו-מיסטית הפגינו את השיפור הגדול ביותר במדדי הרווחה הפסיכולוגיים.
אחד מאתנו (גרוב) חזר על הניסויים בגרסה מעודכנת. בספטמבר 2010 דיווח מאמר בכתב העת "ארכיונים בפסיכיאטריה כללית" על מחקר חלוצי שנערך בשנים 2004-2008 במרכז הרפואי הרבור שבאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) ובדק את השפעת הפסילוציבין על רמת החרדה של 12 חולי סרטן סופניים.
אמנם המחקר היה קטן מכדי להניב מסקנות מוחלטות, אך ממצאיו היו מעודדים: המטופלים גילו חרדה מופחתת ושיפור במצב הרוח, אפילו כמה חודשים לאחר טיפול יחיד בפסילוציבין. כמו במחקרים שנעשו בשנים עברו, המשתתפים דיווחו גם שהם פוחדים פחות מן מוות הקרב.
באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת ניו יורק התחילו לאחרונה מחקרים שבהם ניתנים לחולי סרטן מינונים גבוהים יותר של פסילוציבין, המעלים את הסיכוי לחוויות הכמו-מיסטיות, שלפי המחקרים המוקדמים היו חיוניות לתועלת ארוכת טווח. בשווייץ התחילו מחקר חלוץ דומה ב-LSD במקום בפסילוציבין.
מזור למכורים
אלכוהוליסטים, מעשנים ומכורים לחומרים אחרים מדווחים לפעמים על גמילה מן ההתמכרות לאחר חוויה מיסטית עמוקה שעברו בלי השפעת סמים. הגל הראשון של מחקרים קליניים על סמי הזיה הכיר בפוטנציאל הריפוי של חוויות משנות חיים אלה.
יותר מ-1,300 נבדקים השתתפו במחקרי התמכרות שתוצאותיהם פורסמו ביותר מ-20 פרסומים לפני כמה עשרות שנים. בכמה מן מחקרים האלה ניתנו לנבדקים מינונים גבוהים של סמי הזיה בלי הכנה ראויה ובלי תמיכה פסיכולוגית, ובכמה מהם אף נקשרו הנבדקים למיטות.
חוקרים שהבינו את חשיבותם של המצב הנפשי והסביבה הפיזית והחברתית והעניקו תמיכה טובה יותר לנבדקים נטו לקבל תוצאות טובות יותר. מחקרים מוקדמים אלה הניבו תוצאות מבטיחות אך לא ודאיות.
מה נוכל ללמוד מפטריות ההזיה? (צילום: Shutterstock)
יש לקוות שהדור החדש של המחקרים על סמי הזיה, הנוקט מתודולוגיות משופרות, יצליח לקבוע אם אכן בכוחם של סמים אלה לסייע למכורים להתגבר על התמכרויותיהם. באוניברסיטת ג'ונס הופקינס החלו גריפית'ס, מתיו ג'ונסון ועמיתיהם מחקר חלוץ על גמילה מעישון, שבו משתמשים בפסילוציבין כתוספת לתרפיה קוגניטיבית-התנהגותית, המלמדת מטופלים כיצד לשנות את מחשבותיהם ואת התנהגותם כדי לחדול מן התמכרות ולא לחזור אליה.
מלבד הטיפול בהתמכרויות, באחרונה החלו מחקרים לבדוק אם פסילוציבין יכול להרגיע תסמינים של הפרעה טורדנית-כפייתית. גם חומרים מפוקחים אחרים, שמנגנוני פעולתם שונים, מגלים פוטנציאל ריפוי.
התברר, למשל, שמינון קטן של קטאמין (המשמש בדרך כלל כחומר הרדמה) יכול להקל דיכאון מהר יותר מנוגדי דיכאון מקובלים כמו פרוזאק. בניסוי שנערך באחרונה בדרום קרוליינה טיפלו בהצלחה באמצעות MDMA במטופלים שלקו בתסמונת עקה פוסט-טראומטית ולא הגיבו על השיטות המקובלות. ניסויים דומים ב-MDMA מתקיימים כעת בשווייץ ובישראל.
סכנות ותכניות לעתיד
כדי שטיפולים בסמי הזיה קלסיים יהפכו לאמצעי טיפול מקובל יש צורך להתגבר על החששות שנולדו מן שימוש הפרוע בסמים ב"שנות ה-60 הפסיכדליות". סמי הזיה עשויים לגרום לחרדה, לפרנויה או לפאניקה, שבהיעדר פיקוח עלולים להידרדר לתאונות או להתאבדויות.
במחקר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס חשו כשליש מן משתתפים פחד רב במשך פרק זמן כלשהו, וכחמישית חשו פרנויה בזמן כלשהו במהלך המפגש, וזאת על אף ניפוי קפדני והכנה עם פסיכולוג קליני במשך שמונה שעות לפחות. ואולם, בסביבה הכמו-ביתית התומכת שבה נערכו המפגשים לא חוו המשתתפים השפעות שליליות לאורך זמן בזכות נוכחותם המתמדת של מדריכים מיומנים.
סכנות פוטנציאליות אחרות הטמונות בסמי הזיה הן פסיכוזה ממושכת, מצוקה פסיכולוגית והפרעות בראייה ובחושים אחרים, והן עשויות להימשך כמה ימים ואף יותר. תופעות כאלה אינן נפוצות והן נדירות עוד יותר במתנדבים שעברו תהליך ניפוי קפדני והכנה פסיכולוגית.
אף שבסמי הזיה קלסיים נעשה לפעמים שימוש פוגעני (שימוש באופן המסכן את הבטיחות של המשתמשים או של אחרים), אין הם נחשבים סמים ממכרים מכיוון שאינם גורמים לצריכת סם כפייתית ואין להם תופעות גמילה.
כדי לצמצם ככל האפשר את תופעות הלוואי פרסמה באחרונה הקבוצה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס הנחיות בטיחות למחקרים על סמי הזיה במינונים גבוהים. בהתחשב ביכולתם של החוקרים לשלוט בסיכונים הכרוכים בנטילת הסמים, אנו סבורים שמחקרים על חומרים אלה צריכים להימשך בשל הפוטנציאל שלהם לשנות את חייהם של חולי סרטן, מכורים לסמים ועוד.
אם סמי ההזיה יתגלו כמועילים בטיפול בהתמכרויות או בחרדה הקיומית המתלווה למחלות סופניות, יהיה אפשר להוסיף ולחקור את האפשרות לשלב חוויות בהשראת סמים בשגרות הטיפול בבעיות שונות, כגון הפרעות אכילה, התנהגות מינית חסרת אחריות ומגוון מצבים של אי-הסתגלות חברתית.
כלים חדשים, כמו דימות מוח ושיטות תרופתיות שלא היו בשנות ה-60 של המאה הקודמת, מסייעים כיום להבין טוב יותר את מנגנוני הפעולה של הסמים. דימות של אזורי מוח המעורבים במחשבות וברגשות העזים שיש לאנשים בהשפעת הסמים יפתח צוהר אל הפיזיולוגיה שבבסיס החוויה הכמו-מיסטית שמחוללים סמי הזיה.
המשך המחקר עשוי גם לתת בידינו גישות לא תרופתיות שיחוללו חוויות מיסטיות - מסוג החוויות ששכנעו את ביל וילסון בבית החולים "טאונס" שבעיר ניו יורק לחדול משתייה והניעה אותו להקים את "אלכוהוליסטים אנונימיים" בשנת 1935 - ושינויי התנהגות רצויים במהירות רבה יותר וביעילות רבה יותר מתרגולים רוחניים מסורתיים כגון מדיטציה וצום.
אם נבין כיצד חוויות מיסטיות מעוררות באדם נדיבות כלפי עצמו וכלפי אחרים, נוכל להסתייע בכך גם כדי להסביר את ההשפעה המיטיבה, והמתועדת היטב, של רוחניות על רווחתם ובריאותם הפסיכולוגיות של בני אדם. חוויות מיסטיות יכולות ליצור תחושה עמוקה ומתמשכת של חיבור בין כל בני האדם והדברים - השקפת עולם שעליה מושתתת משנתן האתית של הדתות והמסורות הרוחניות בעולם.
הבנת הביולוגיה של סמי ההזיה הקלסיים תוכל אפוא לזרות אור על המנגנונים שבבסיס ההתנהגות האתית והשיתופית של בני האדם, וידע זה עשוי, לדעתנו, להתגלות ברבות הימים כחיוני להישרדות המין האנושי.
רולנד ר' גריפית'ס (Griffiths) הוא פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה ונוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. נושא המחקר העיקרי שלו הוא ההשפעות ההתנהגותיות והסובייקטיביות של תרופות המשנות את מצב הרוח. גריפית'ס הוא החוקר הראשי בפרויקט חקר הפסילוציבין באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
צ'רלס ס' גרוב (Grob) הוא פרופסור לפסיכיאטריה ופדיאטריה בבית הספר לרפואה על שם דייוויד גפן באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ומנהל חטיבת הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר במרכז הרפואי הרבור באוניברסיטה זו. גרוב ערך מחקר קליני על כמה סמי הזיה, ובכלל זה בחן שימוש בפסילוציבין לטיפול בחרדה של חולי סרטן.
הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון אפריל-מאי של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.
לפנייה לכתב/ת 
סמי הזיה: הדרך לחוויה מיסטית?
צילום: shutterstock
