חמודה, סיפרתי לך פעם איך אמינם הציל את אבא?

מאז 1999, כשהמסע שלו לכיבוש העולם נפתח עם השיר My Name Is, אני אוהב את מרשל. אוהב את זה שהוא לא שם זין, מתלהב מכישורי הראפ שלו, נדהם מהיצירתיות שבשיריו. אבל יותר מעשר שנים חלפו מאז שגיליתי אותו ועד שהוא הצליח לתפוס אותי ממש חזק. עד אוקטובר האחרון.

מרשל הוא לא האמן הראשון שפיתחתי אובססיה כלפיו. הרבה לפניו היו לי עניינים עם ג'ים מוריסון ופרנק זאפה, הרד הוט צ'ילי פפרס ומטאליקה. אבל מעולם לא הכרתי יוצר שהמילים שלו השפיעו עלי באופן כל כך עמוק, או כל כך אכזרי. אולי בגלל זה אני לא כותב "אמינם" או אפילו את השם המלא "מרשל מאתרס", אלא הולך אינסטינקטיבית עם מרשל. אני מרגיש שעברתי איתו מספיק בשביל לקרוא לו בשמו הפרטי.

המסע המטורף שלי עם מרשל החל אמנם בסתיו האחרון, אבל המסלול שעברתי מתחיל בעצם כבר לפני שנה, כשבתי היילי הצטרפה אל אמא שלה ואלי. מרגע שנולדה ידעתי שהייעוד הגדול של חיי הוא להיות אבא שלה, שלעולם לא אעשה משהו חשוב יותר, ושאני רוצה להיות איתה בכל רגע ביום ולהניח את הראש לצידה כשהיא נרדמת. אבל האופוריה האבהית הזאת לא באה הכי טוב לחרדה הקיומית שאני סוחב כבר כמה שנים, ושבעקבותיה התחלתי בטיפול פסיכולוגי עוד כשאשתי היתה בחודש השני.

החרדות היו יושבות ומנקרות אותי מבפנים. מוציאות בכי, דפיקות לב מהירות, פעילות מעיים אינטנסיבית, ובעיקר פחד מצמית שבעוד רגע יקרה משהו נורא לי, לאשתי או לבת הקטנה שלי. כל התופעות האלה התרחשו בדרך כלל דווקא כשהכל היה בסדר, והאמת היא שהכל היה די בסדר גם ביום ההוא באוקטובר. אבל אז בא מרשל עם שיר על זמיר.

זה יתחיל בבכי

הדיי־ג'וב שלי הוא לכתוב על מוזיקה ב־ynet. באותו יום עברתי על הצבעות הגולשים למצעד הלועזי השנתי, וגיליתי ש־Love the Way You Lie של מרשל וריהאנה זכה במקום הראשון. מתוך ההתעסקות הזאת בשיר ובאיש החלטתי לשוב לדברים הקודמים שלו, להיזכר ברגעים שאהבתי ולהתעדכן באלה שפיספסתי. 

בשיטוט ביוטיוב בזמן העבודה הגעתי ל־Mockingbird, שיר שכתב מרשל לבתו - בת שגם לה קוראים היילי - בניסיון להסביר לה איך התהפכו החיים שלה, של אבא שלה ושל אמא שלה ברגע שמרשל הכיר את ד"ר דרה ונהיה מפורסם. השיר נפתח במילים האלה: "היילי אני יודע שאת מתגעגעת לאמא/ אני יודע שאת מתגעגעת לאבא שלך כשאני לא נמצא, אבל אני מנסה לתת לך את החיים שאף פעם לא היו לי/ אני רואה שאת עצובה/ גם כשאת צוחקת/ גם כשאת מחייכת/ עמוק בפנים את רוצה לבכות/ כי את מפחדת/ אני לא שם?/ אבא איתך בתפילות/ לא צריך לבכות/ תנגבי את הדמעות/ אבא כאן, אין עוד סיוטים/ נצליח לעבור את זה ביחד".

פרצתי בבכי ברגע שהמשפט האחרון הזה הסתיים, ולא הפסקתי גם כשבאו המשפטים הבאים. בכיתי כשמרשל סיפר על התקופה שלא היה לו גרוש על התחת, ואמא סיפרה להיילי שאבא קנה לה מתנות לחג המולד למרות שאף אחת מהן לא היתה ממנו. בכיתי עוד יותר חזק כשאמא של היילי ניסתה לחסוך לה כסף בקופת חזיר קטנה, וכמעט הצליחה לצבור 1,000 דולר לפני שמישהו פרץ להם הביתה ולקח את הקופה.

למרות שידעתי את זה, כי היילי היא דמות די קבועה בשירים שלו, איכשהו שכחתי שבתי ובתו חולקות שם. אבל מרגע שנזכרתי יכולתי לחשוב רק על היילי הקטנה שלי, שבאה לעולם ארבעה חודשים קודם לכן. רציתי לצרוח אליה מרוב געגועים. מאז שהיא נולדה היה לי קשה לשבת במשרד - כל היום שלי היה מכוון לקראת הרגע שאסיים הכל וארוץ הביתה, אליה - והנה הגיע מרשל, ותוך דקה פוצץ את הגעגוע פי אלף. כל הרצונות והצרכים והחרדות והפחדים שלי הצטמצמו עכשיו לדבר אחד: היא חייבת לדעת שאבא לא הלך, שהוא כאן בשבילה ושהוא תמיד יהיה. היא חייבת לשמוע, בלי שום דיחוי, שלא אפסיק לחבק אותה בכל רגע. אז ניגבתי את הדמעות, כיביתי את המחשב והלכתי הביתה, אליה.

מרשל נכנס לי לסיסטם בתזמון מדויק ובמינון מושלם. העובדה שגם לבת שלו קוראים היילי היתה רק בונוס, משהו שחיבר אותי חזק יותר לכל מה שהוא סיפר עליה; העניין העיקרי היה למצוא מישהו שמדבר על הבת שלו, ועל עצמו כאבא, במילים שאני יכול להבין. המוזיקה היא חלק מהחיים שלי מאז שאני שהייתי פעוט בעצמי, ומעולם לא נתקלתי באמן שהפך את הנושא לחלק כל כך מהותי - שלא לדבר על כל כך נגיש - מהיצירה שלו. והנה הוא בא, בדיוק כשאני לומד איך להיות אבא של מישהי.

להט הבטן המתהפכת

אחד השירים המפורסמים ביותר של מרשל הוא Stan, הלהיט שמצייר תמונה של מעריץ אובססיבי שלקח קצת יותר מדי ברצינות את המילים שלו, הכניס את אשתו ההרה לתא המטען ונהג את המכונית אל מעבר לצוק. אז לא, אני לא הפכתי לסטאן; לא חימצנתי את השיער, לא קיעקעתי על החזה את השם המפורש "מרשל". רק הזדהיתי בכל נימי נפשי עם כל מילה.

לא גדלתי בעוני, ואני דווקא נשוי באושר. אני אפילו לא יכול לדמיין איך נראו חייו של מרשל כשלא היה לו כסף לקנות לבת שלו חיתולים, או איך נראים חייו כיום, כשהוא גבר עשיר וגרוש שיש לו כל מה שגבר עשיר וגרוש יכול לרצות. אבל אבא שמתמודד עם השדים הפנימיים שלו - ומרשל מתמודד איתם כל הזמן, בשירים רציניים או מצחיקים או בועטים - הוא משהו שלא הייתי צריך הסברים בשבילו.

עוד לפני שהתפרסם המציא מרשל את האלטר־אגו המרושע והאכזרי שלו, סלים שיידי, והביא קונטרה מדהימה לעולם הראפ כולו. בזמן שראפרים קשוחים שרו על האקדחים שלהם ועל המכוניות שלהם ועל מה שיקרה לנו אם נחשוב להתעסק עם הביצ'ז שלהם, המחומצן מדטרויט עבר מאלימות מילולית לזוועה של ממש. מסורים

 חשמליים, כדורים נוגדי דיכאון, רציחות בסכין, הקאות באמצע הלילה - כל אלה היו מוטיבים קבועים בשיריו כמעט בכל שלב בקריירה שלו, והוא חיבר וביצע את הטקסטים הקשים האלה כמו שבמאי מבריק ניגש לסרט אימה.

תמיד הייתי חובב נלהב של סרטי אימה, אלא שהיום הצפייה בהם קשה לי. אפילו רביצה מול סדרה כמו "חוק וסדר" היא יותר מדי בשבילי; מאז שנהפכנו לגרעין של משפחה, עוד כשהיילי היתה בבטן, אני לא מסוגל לצפות באלימות על המסך ולא משנה כמה היא מופרכת. אבל לקול ולמילים של מרשל התמכרתי כמו סמים. אחרי היום ההוא באוקטובר התחלתי להאריך את הדרך לעבודה, ללכת ברגל בערך חצי שעה רק כדי להאזין למרשל, לפעמים רק לשני שירים שניגנתי באוזניות שוב ושוב. גם בלילה, כשהגיע הזמן להוציא את שני הכלבים לפיפי קטן, הייתי לוקח את הנגן כדי לתפוס עוד דקה איתו.

יש משהו גדול מהחיים ביצירה שגורמת לך להרגיש לא בנוח, שמוציאה אותך מאיפוס וגורמת לך להבין שאתה לא שולט בכלום, לא משנה איזה שקרים מכרת לעצמך בניסיון לשכנע את עצמך שאתה כן. ולפי מה שאני למדתי על עצמי במהלך הטיפול, בדיוק מהתחושה של היעדר שליטה מורכבת החרדה הכי בסיסית שלי. וככה יצא - בהפוך על הפוך, אפשר לומר - שמרשל התחיל לתדלק את הפחדים שלי. אם קודם התגעגעתי לבת שלי כמה פעמים ביום, אז עכשיו התגעגעתי אליה בכל שנייה. כשהיא ישנה במיטה שלה, כשהייתי בעבודה, אפילו כשהייתי לידה. ובדיוק כשחשבתי שאי אפשר לדאוג יותר ליצור אנושי אחר, היילי חלתה.

נשימה ראשונה שנייה

כמה ימים אחרי שחגגנו לה חצי שנה התעוררה היילי באמצע הלילה והתחילה לנבוח. לא סתם להשתעל; אשכרה להשמיע נביחות. התייעצנו בטלפון עם רופא ששלח אותנו לקנות תרופה, ולאורך כל הדרך לבית המרקחת ובחזרה רעדתי מפחד ודיקלמתי בראש שירים של מרשל. הרעיון היה שהם יחזקו אותי, אבל כנראה שהם עשו בדיוק את ההפך.

למחרת איבחן הרופא שלנו את הבעיה: סטרידור, התקף שיעול קשה שמעיד על חסימה או היצרות של דרכי הנשימה. לא נעים, לא נורא. בתוך יומיים היתה היילי כמו חדשה, רק עם שיעול שנמשך עוד שבוע־שבועיים. אבא שלה, לעומת זאת, סבל משלל תופעות קשות ומוכרות: המעיים הרגיזים, הלב הדופק, הראש הדואג. ככה זה נמשך עד שערב אחד, כשיצאתי עם הכלבים ועם מרשל, הרגשתי שאני נשבר. אחרי אפיזודה רצינית של בכי שקלתי לנסות כדור או שניים שיצליחו להרגיע אותי, אבל בסוף הסתפקתי בלהתקשר לפסיכולוגית שלי. לא סיפרתי על מרשל, רק על דפיקות הלב והחולשה. היא הצליחה להעביר לי קצת אוויר לנשימה.

כאילו שהפחדים מההווה לא הספיקו, פתאום הכניס לי מרשל לראש שאלות על העתיד. את האלבום הראשון שלו הוא הקליט בגיל 24, כשלוש שנים לפני שהתגלה; לבת שלו מלאו רק כמה חודשים כשאביה, ראפר אלמוני ועני, הוציא אלבום שהצליח למכור אולי 100 חתיכות לחברים בשכונה. היום מדהים לשמוע

 אותו שם, זורק בקולו הצעיר את המילים "יום אחד אני מתכנן להיות איש משפחה נשוי באושר/ אני רוצה להזדקן עד שיצטרכו לסחוב אותי/ עד שאשמח להיקבר/ ולעזוב את העולם המטורף הזה/ ולהשאיר לפחות חצי מיליון לתינוקת הקטנה שלי".

האמירה הזאת גרמה לי לחשוב - הרבה יותר מדי, כרגיל - על המהפך שעבר מרשל, על השינוי הפסיכי מאדם שחי על חלב מאבקה לכוכב הכי גדול בעולם. לתוך זה התגנבה השאלה מה תחשוב עלי היילי כשתהיה גדולה: אולי בעוד 20 שנה אהיה בסך הכל אותו ברנש באותו מקום עבודה, והיא תחשוב שאבא שלה סתם לוזר? אולי אני צריך לנסות לפרוץ לאיזושהי תודעה, כדי שהיא תרגיש כמו ילדה מיוחדת עם אבא מפורסם? ומה יקרה אם אנסה, ובסוף אהיה בכל זאת סתם כלומניק בהשוואה לאבות של החברות שלה?

הנקודה ההיא היתה שיא השפל. שיא החרדה, שיא השיתוק מעצם המחשבה על היילי ועל החיים שמחכים לי ולה. ודווקא אז, כמו בקלישאה החבוטה שמדברת על טיפוס מהמקום הכי נמוך, הנוף התבהר בבת אחת. זה התחיל כאשתי ניערה אותי: במילים הכי פשוטות, הכי ישירות, היא גרמה לי להאמין שהיילי שלי תאמין באבא שלה בלי שום קשר למצבו המקצועי. אחרי זה, ואחרי קצת יותר משנה בטיפול, התחלתי סופסוף להרגיש את עצמי ולשחרר קצת את החרדות. ומרגע שהתחלתי לטפס, השירים של מרשל החלו להישמע אחרת.

לשירת התקווה

כשיצאתי מחושך טוטאלי לקצת אור, המילים שקודם הפחידו אותי התחילו לרגש אותי. התמכרתי למשחקי המילים הנפלאים של מרשל, ולדרך הייחודית שבה הוא מרפרפ אותם. הבנתי שהמוזיקה שלו היא פשוט פסגה אמנותית, לא מטוטלת רגשית שמכוונת ישירות לחזה שלי. המילים שלו, שקודם איימו לרסק אותי, עזרו לי עכשיו להתרומם.

להבדיל אלף מיליוני הבדלות, גם מרשל עבר תהליך דומה. הוא שקע בדיכאון ובפחד, הרוס ממה שהתהילה המפתיעה עשתה לחייו ושבור מהאובדן של חברו הטוב ביותר, הראפר פרוף, שסיבך את עצמו במועדון בדטרויט ונורה למוות. במשך ארבע שנים היה ההישג העיקרי שלו התמכרות לכדורים מכל הסוגים והצבעים. בסוף הוא התמוטט ממנת יתר, שלדברי הרופאים היתה הורגת אותו אילו הובא לבית החולים שעתיים מאוחר יותר. יחסי הציבור שלו, אגב, הצליחו להסתיר את הקטע הזה; התקשורת דיווחה על כך שהראפר אושפז "בעקבות דלקת ריאות".

בדיוק לפני שנה הוציא מרשל את Recovery, אלבום שנכנס ישר לקרביים של ההתמכרות ושל רגעי השבירה האיומים. הוא שר בו על הרגעים שהרגיש נורא עם עצמו, שהבעיה היחידה שלו עם הרעיון של למות היתה המחשבה על היילי שלו. אבל באותו אלבום מספר מרשל גם שאלה בדיוק הרגעים שגרמו לו לקחת את עצמו בידיים, להחליט להתנקות ולנצח. להכריז שהיום הוא מרגיש חי, אוהב ואהוב יותר מאי פעם.

שדרן של תחנת הרדיו NPR ראיין לאחרונה את מרשל, וציין בפניו שהוא מעז לעשות משהו שראפרים קשוחים אחרים לעולם לא יעשו: לחשוף את החולשות שלו. מרשל השיב שבזכות תהליך החשיפה הזה הוא מצליח להתגבר, שהוא חזק הרבה יותר דווקא כי הוא מראה לכולם את כל מה שחלש ומחורבן בו.

כנראה שאותו דבר בדיוק גרם לי לכתוב את המילים האלה. אם ברגעי החרדה הנוראים לא העברתי לך את האהבה והביטחון שרציתי, זה מה שבאתי לעשות עכשיו. היילי, זה בשבילך.