אמבה יצירתית: על המופע של קבוצת מרס קנינגהם
היצירה "Split Sides" היא יותר ממופע מחול: מדובר בהצצה למעבדת מחקר של גוף מול חומר, בעוד היצירה הוותיקה יותר, "Sounddance", היא עבודה למתאבדים. בעידן של נוחות, יש משהו מרגש באתגרים שדרש קנינגהם
הרעיון מאחורי העבודה שפתחה את סיבוב ההופעות האחרון של להקת מרס קנינגהם בישראל, גאוני. וגם פשוט, ממש כמו הטלת קובייה.
"Split Sides", שנוצרה על ידי קנינגהם לרגל חגיגות היובל של הלהקה בשנת 2003, היא אולי הדוגמה הרדיקלית ביותר לעקרון המקריות ביצירה שמבוצעת לייב על במה. העבודה מחולקת לשני חלקים, בני 20 דקות כל אחד. בהטלת קובייה, רגע לפני תחילת המופע, נקבע באיזה מחלקיה ייפתח הערב. הטלת קובייה קובעת גם על פי איזה סדר ילבשו הרקדנים את שני הסטים השונים של התלבושות, שעוצבו במיוחד על ידי ג'יימס הול, ינוגנו שני פסי הקול - שהולחנו במיוחד עבורה על ידי רדיוהד והלהקה האיסלנדית הניסיונית סיגור רוס - שתי התפאורות שעיצבו רוברט היישמן וקתרין יאס ושתי סדרות שונות של הוראות תאורה.
קבוצת מרס קנינגהם. התלבושות נקבעות בהטלת מטבע (צילומים: גיל יוחנן)
32 אפשרויות שונות יש לביצוע האמבה היצירתית הזו, אשר בכל פעם משנה את נוסחת חיבורי האלמנטים שמרכיבים אותה ובכך, למעשה, מתחדשת תמידית. עקרון המקריות, במידה רבה, שומר את הרקדנים ערניים. במילים אחרות, זה לא מיועד לרקדנים חובבי סדר, מקובעים או כאלה עם לב חלש. קנינגהם האמין שכל אחד מחלקי היצירה הבימתית יכול לעמוד בפני עצמו ויש לו חיים משלו. זו הסיבה שהרקדנים עובדים באולם החזרות ללא מוזיקה ונפגשים עמה לראשונה בערב הפרמיירה.
אמש (ב') בירושלים, לראשונה בחיי היצירה הזו, מסיבות טכניות לא ברורות, נאלצה הלהקה לבצע את "Split Sides" עם סט אחד של תפאורה. אחרי כחצי שעה של איחור, נפתח המסך על התפאורה שיצרה קתרין יאס, ששולחת כתמי צבע אקוורלים על בד לבן שפרוש לכל גובהה של הבמה מאחורי הרקדנים, משל היה בד קנבס ענק. סט התלבושות שנבחר לפתוח את העבודה מורכב מבגדי גוף שלמים, גם הם מוכתמי צבע. אחריו החליפו הרקדנים לבגדי גוף אחרים בשחור ולבן.
"Split Sides" היא עבודה מאוחרת של קנינגהם. ככזו, היא מביאה לידי ביטוי באופן קיצוני במיוחד את השימוש שעשה בתוכנת DanceForms הממוחשבת. זו אינה עבודה שעוסקת ביופיה של התנועה בחלל מעוצב, באסתטיקה או בנרטיב. ההיפך, היא מתרחק מכל אלה במכוון ופניה פנימה, אל גבולות הגוף, מגבלותיו ומרחב התמרון הקיים שבתוכו.
הפוזיציות שקנינגהם הכתיב לרקדניו נדמו פעמים רבות כבלתי אפשריות. הכוריאוגרפיה היא קריאת תגר רציפה על גבולות התנועה ולעתים נדמה שהיא הולכת נגד הגוף. "Split Spides", במובנים רבים, אינו מופע מחול קונבנציונלי אלא הצצה אל תוך מעבדת מחקר של גוף מול חומר. המוזיקה הנהדרת, שמרכיבה את העבודה ושודרה דרך מספר ערוצים שונים לחלל האולם הגדול של תיאטרון שרובר בסראונד, יצרה גם היא מרחב חדש ואווירה. הסאונד לא הפסיק להפתיע. הוא התקיף מלפנים, מן הצדדים, מאחור. זה נעים, זה מטריד, זה מרתק.
השתחררות מהחיפוש אחר איזון וחוקי הכבידה
מרתקות גם השאלות שעולות תוך כדי הצפייה, שמחייבת אותך להשתחרר מהחיפוש אחרי נקודות אחיזה כמו איזון, חוקי הכבידה, חן. אם המבט לרצפה וחלקו העליון של עמוד השדרה שמוט-שפוף כלפי מטה, הידיים פרושות לצדי הגוף, אחת פונה מטה והשנייה מעלה, הגוף מתוח על קצות האצבעות, איפה המרכז? האם חלל משותף לשני גופים שנעים בו מחייב או מכתיב שיתוף פעולה ויחסי גומלין, או אולי הגוף הוא רק קו ארכיטקטוני בתרשים? האם גוף אחד משרת גוף אחר והאם גבול הוא בהכרח מגבלה? מעל לכל אלה מרחפת שאלה גדולה יותר: אם לכל אחד מהאלמנטים שמרכיב את השלם, יש חיים משל עצמו, מה יוצר הומוגניות?
בחלקו השני של הערב, הציגה הלהקה את "Sounddance", שנחשבת לאחת היצירות הקלאסיות של קנינגהם ובה גם רקד במשך שנים ארוכות. השילוב בין שתי עבודות, שכל אחת מהן נמצאת על קצה אחר של גוף העבודה של קנינגהם, מעניינת. "Sounddance" נוצרה בשנת 1975, הרבה לפני שהשתמש בתוכנת התנועה הממוחשבת, ודרכה אפשר לראות את עמוד השדרה של יצירתו. יש בה מן הרעננות, הסקרנות, ההפתעה, ההומור והרצינות כמו במשחק ילדים. היא סוחפת ומבוצעת בנשימה אחת וכמו שהיא מתחילה כך, היא מסתיימת בלי התרעה מוקדמת.
אתגרים פיזיים לא פשוטים
היצירה, שמלווה בפסקול מאת הפסנתרן דויד טיודור, ששיתף פעולה בין היתר גם עם
ג'ון קייג', שותפו לחיים וליצירה של קנינגהם, מנוקדת בקומפוזיציות אלקטרוניות וציוצים ורקע סמיך של סאונד רחוב והכל בערבוביה. גם פה החיפוש אינו אחר שלמות הביצוע. המרכז הוא אותו מעקב מדוקדק אחרי הפורמה ושאלה חוזרת ונשנית על מסוגלותה של התנועה ומגבלותיו של הכלי, הלוא הוא הגוף. "Sounddance", אולי אפילו יותר מ-"Split Sides" היא עבודה למתאבדים. קנינגהם הרחיק בה בכל פעם מחדש את הרף ורקדניו נדרשים לכל אורכה לעמוד באתגרים פיזיים לא פשוטים.
התבוננות ביצירתו של קנינגהם מעוררת מחשבה על מקומו של האוונגרד בחיינו. קנינגהם סרב ללכת בדרכים הסלולות. הוא וויתר על נוחות וגם יצירתו רחקה מלהניח את דעתם של הלוקחים בה חלק - צופים ומבצעים כאחד. בעידן בו נוחות ומיינסטרים הם מראית הכל, יש משהו מרגש באקספרימנטים של קנינגהם, בהתעקשות להוביל את היוצרים והקהל הלאה אל מחוץ למרחבי הנוחות ולא לוותר על הבדיקה הבלתי פוסקת של הליכה אל מעבר לגבולות היכולת.
לפנייה לכתב/ת 
