"ימי כמרגל היו פסגת הקריירה". מייק בייקר

תמיד תחתוך קודם את החוט האדום.

צחוק צחוק, בסיומו של כל תהליך אתה חייב לקבל החלטה. לא תמיד תחזיק בכל המידע הדרוש, אבל בסוף תצטרך לחתוך ולזוז.

אי אפשר להפריז בחשיבות של שמירה על פה סגור. לפעמים אתה חוזר ממשימה סודית של שישה או שמונה שבועות מעבר לים, הולך לארוחת ערב אצל חברים שבה כולם מספרים על חייהם המרתקים, ובשלב מסוים הם שואלים מה קורה איתך. זה הרגע לנשוך את הלשון ולהגיד "אתם יודעים, לא הרבה". ככה זה. אין מה לעשות.

במקצוע הזה חייבת להיות לך מוטיבציה שהיא מעבר לגמול אישי. אולי זה נשמע קצת נדוש, אבל אתה חייב להאמין במשהו גדול יותר מעצמך.

אתה צריך גם משמעת עצמית גבוהה. אנשים דרמטיים או דיכאוניים, שנעים מהר מאוד למעלה ולמטה מבחינה רגשית, לא בנויים לעולם הריגול.

"אז אם את מסורתית, לא מעשנת ומחפשת מישהו רציני, צרי קשר"

לפעמים אני משועשע מאיך שהציבור הרחב רואה את העולם הזה. קחו למשל סדרות טלוויזיה כמו "24" או "זהות בדויה": הן שיכנעו את הציבור שריגול זה עסק די פשוט של שחור ולבן. אתה יוצא לשטח, משיג את המידע, ועל בסיסו מקבל את ההחלטה כיצד לפעול. קשה להסביר לאנשים כמה שהעולם הזה אפור במציאות. לרוב אתה מקבל החלטות על סמך מודיעין שרחוק מלהיות מושלם, או כזה שיש בו מקורות צולבים שטוענים דברים הפוכים.

אבל אני כן אוהב סרטי ריגול. החביבים עלי הם שלושת סרטי ג'ייסון בורן עם מאט דיימון, ובתחום הקומי - "מרגלים שכמונו" עם דן אקרויד וצ'בי צ'ייס.

חוש ההומור עזר לי לא מעט בקריירת הריגול שלי. כסוכן אתה נתקל לפעמים במצבים שבהם יש לך שתי אפשרויות עיקריות: לצחוק, או לתקוע לעצמך כדור בראש.

עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, אנחנו עדיין זקוקים לסוכנים אנושיים. למען האמת, החשיבות שלהם רק גדלה ככל שהעולם נעשה מורכב יותר. אין מספיק מידע על הכוונות של הצד השני, כל אי הבנה יכולה להתלקח במהירות, ואין תחליף למידע האיכותי שיכולים להביא רק אנשים שנמצאים בשטח.

הנטייה של התקשורת להתמקד בזווית כיסוי מסוימת גורמת לנו לפספס את התמונה הכוללת. תראו למשל מה קורה סביבכם, המערבולת הזאת של המהפכות במדינות ערב. ברור שיש משהו סוחף בלראות את ההיסטוריה נכתבת לנגד עיניך, בעיקר כשכל כך הרבה דברים מתרחשים בזמן כל כך קצר, אבל החוכמה היא לנתח מה המשמעות של כל זה. מובארק עוזב את מצרים, ההפגנות של הצעירים ברחובות - זה מרגש, זה אפילו רומנטי, אבל מה יבוא אחר כך? שלא לדבר על סוריה, שהיא חוליה קריטית בשמירה על יציבות האזור שלכם. אז מה הלאה? זאת השאלה הגדולה.

כן, יצא לי לבצע משימות במזרח התיכון. אם אני מוכן להרחיב? בטח. בעניינים אחרים.

אני מבין למה הישראלים לא תמיד אוהבים את ההתנהלות של אמריקה במזרח התיכון. הרי ארצות הברית פועלת לפי האג'נדה שלה, למשל מבחינת מערכת היחסים עם הסעודים או עם פקיסטן. אחרי הכל, יש לנו אינטרסים לאומיים משלנו.

אצלנו אתם נתפסים כחבר'ה טובים. מערכת היחסים בין ה־CIA למוסד הישראלי טובה למדי, למרות גיהוקים קטנים פה ושם. האינטרסים המשותפים שלנו גוברים על הכל.

אני מת על סדרת הריאליטי שאני משתתף בה, שהופכת אנשים מהרחוב למרגלים. סדרות ריאליטי הן בדרך כלל מצוחצחות מאוד, עם משתתפים שנראים כמו דוגמנים. ל"בית ספר למרגלים" חיפשנו משהו קצת שונה: אנשים שבאמת יש להם פוטנציאל להיות סוכנים חשאיים. ואל תטעו, המרגל הממוצע ממש לא נראה כמו ג'ניפר גארנר ב"זהות בדויה" או אנג'לינה ג'ולי ב"סולט". מרגלים כאלה פשוט לא יכולים להיבלע ברקע. הרי אם אנג'לינה ג'ולי תעבור לידך ברחוב, אתה תשים לב לזה שאנג'לינה ג'ולי הרגע עברה לידך ברחוב.

קרענו את הצורה של המשתתפים בסדרה. בנינו להם לוח אימונים מסודר ומפרך שמתבסס על אימוני ה־CIA, ה־MI6 הבריטי והמוסד. בקיצור, כל מה שאפשר לעשות להם ויהיה מעניין מבחינה טלוויזיונית. אתה בעצם לוקח שמונה אנשים מהרחוב, ובוחן אותם בשורה של מצבים מלחיצים. בפרק שהם נחקרו, למשל, המועמדים הבינו בדיוק מה זה לעמוד בפני חוקר. לא היה צורך לקחת אותם לשבועיים של חקירה רצופה כמו במציאות; היה מספיק לדגום את זה בצורה ריאליסטית כדי להבין עד כמה קשה ומורכבת ההתמודדות הזאת.

לא פשוט לסיים קריירה של 15 שנה ב־CIA. מה עושים ברגע כזה? הולכים לבר ומשתכרים. אם אתה רוצה את הגירסה הרצינית, אז הבעיה היא במחשבה "היי, אולי אני לא מתאים לשום דבר אחר". זה הלך הרוח שלך במהלך עבודת הריגול, ויכול להיות קשה לעבור את השינוי המתבקש כשזה נגמר. אני עצמי הקמתי חברה שמתמחה במודיעין עסקי, כך שהניסיון שלי רק תרם לקריירה העסקית. אבל אני גם יודע שלא משנה מה אעשה, הזמן שביליתי ב־CIA היה פסגת הקריירה שלי. הוא תמיד יהיה.

• *"בית ספר למרגלים" משודרת החודש בערוץ ריאליטי