עדיפות לאומית

"השיר שאני הכי אוהב מתחיל במשפט '30 ימים יש בספטמבר', כי זה שיר שאתה לומד ממנו משהו חשוב". ככה אמר פעם גראוצ'ו מארקס, ונראה שהוא באמת למד משהו. זאת לעומת ישראל המדינית, שבשבועות האחרונים עושה מאמץ כמעט מדעי לשכנע את העולם לשנות את סדריו.

ישראל, על פי מנהיגיה, מבקשת לבטל את חודש ספטמבר: אוגוסט פשוט יתפתח בטבעיות ויגלוש אל אוקטובר. ביטול חלק מהחגים ודחיית שביתת המורים הפולחנית של ה־1 בספטמבר הם מחיר קטן וזניח לשלם ביחס ליתרון העצום שבביטול ספטמבר. שכן בספטמבר, לפי הפוליטיקאים הישראלים משמאל ומימין, יהיה "צונאמי מדיני"; ישראל תעמוד בפני "שוקת מדינית שבורה" שלאחריה היא תהפוך ל"דרום אפריקה", מהפך שמשמעו "סנקציות וחורבן כלכלי". מדי יום ממלמל "איש עסקים מודאג" שנפגש לישיבת חירום עם חברים (שהם כמובן "בכירים במשק ובכלכלה") שללא יוזמה מדינית תוכרז ישראל "מדינת אפרטהייד", ותימנע ממנה גישה למכרזים של האיחוד האירופי.

פלסטיני מחזיק מפתח בעת הפגנה לציון ה"נאכבה" במחסום קלנדיה, כסמל לבית אותו עזבה משפחתו ב-48'

הפרשנים המדיניים מלהגים בדבר וטו אמריקאי במועצת הביטחון: "כן או לא"; הפרשנים המשפטיים מסבירים ש"אמנם החלטת העצרת איננה בעלת תוקף אכיפה כהחלטות מועצת הביטחון" (פרשנות צפויה, רק לא מדויקת מבחינת המשפט הבינלאומי ואמנת האו"ם). אבל בפועל, לאחר ההחלטה על מדינה פלסטינית, הנוכחות הישראלית בשטחים איננה עוד "כיבוש" אלא "פלישה". ופלישה זה כבר דבר רציני.

התקשורת הפכה את ספטמבר מחודש קלנדרי למונח מדיני גורלי. לנקודת האמצע בצומת שאליו יתנקזו דברי ימי העולם. המפץ הגדול בתהליך הפוך: כל היקום יתכווץ לספטמבר, והכל בגלל אבו מאזן אחד - איש שכולם כאן התחרו שנים בלהסביר ש"זה לא זה", שהוא "לא מנהיג", שהוא בכלל אפרוח שטרם צימח נוצות. הציבור מצידו לא יודע אם להאשים את הפלסטינים, את נתניהו או את כולם ביחד, ואם השמיים באמת ייפלו בספטמבר. אפילו הנשיא אובאמה שוכנע, ליגלג, זילזל ואיים בשני נאומים על כוונת הפלסטינים. הוא היה כל כך ברור וחד, שרק המאזין ב' נתניהו מירושלים לא שמע והתעקש ש"קווי 1967" הם הנושא החשוב, ולא ספטמבר. 

אובאמה מאיים, נתניהו נואם, ברק הוא הקלימטולוג שצופה צונאמי, והציבור מבולבל. ורק ירדנה היפה ממלמלת, זה לא ייתכן. משיח לא יבוא, משיח גם לא יטלפן בספטמבר. וכל זה עלול להימשך באו"ם, כשרוב גדול של המדינות החברות - 150־160 בהערכה זהירה - יתמכו בהקמתה ויכירו בקיומה הריבוני של מדינה פלסטינית, החברה ה־193 בארגון האומות המאוחדות.

היסטוריה של אטימות

ברחבי העולם מוכר ספטמבר כחודש התשיעי במניין לוח השנה הגריגוריאני, או כחודש השביעי (משמעות המילה ספטמבר) בלוח היוליאני הישן. ספטמבר תמיד מגיע אחרי אוגוסט ולפני אוקטובר, כלומר מאז 1967 היו לישראל ארבעים וארבעה חודשי ספטמבר, כולל זה שצפוי ב־2011. 44, כמספרו של אובאמה במניין נשיאי ארצות הברית. אני מציין את פרט ההבל השולי הזה כהמחשה לכך שנומרולוגיה איננה מדע פחות מדויק ממדינאות ישראלית או פלסטינית. 44 ספטמברים, וההלם עדיין גדול. אגב, אולי היה אפשר לחסוך את ספטמבר הקרוב, לו נתניהו קיבל את "מתווה אובאמה" שהוצג לפני כשבועיים. אבל כמו שהקפאת הבנייה בהתנחלויות חשובה יותר מאיראן, כך "קווי 1967" חשובים יותר מספטמבר בסדר העדיפויות המשונה והבלתי יציב של נתניהו.

פלסטינים מפנים אישה שנפגעה מירי גז מדמיע בהפגנה בקלנדיה  

ואם כבר דיברנו במספרים, בואו נמשיך קצת: שמונה פעמים, בחשבון היסטורי גס, יכלה לקום מדינה פלסטינית עצמאית על חלק משטחי ארץ ישראל המנדטורית. שמונה פעמים. אם לבאסקים, לקטלונים, לקורסיקאים, לקוויבקים, לכורדים, לטאמילים, לטיבטים או לאוסטים היו מציעים הזדמנות אחת בלבד - בתנאים שהוצעה לפלסטינים מדינה - לכל אחת מהקבוצות האתנו־לאומיות הנ"ל כבר היתה מדינה ריבונית ועצמאית. לו הפלסטינים היו מקבלים את המלצות ועדת הלורד פיל ב־1937, מדינה פלסטינית היתה מוקמת לצד מדינה יהודית לאחר שהבריטים היו מפרקים את המנדט כחלק מכיווץ הדרגתי של האימפריה. לו הפלסטינים היו מקבלים את החלטת האו"ם 181 ב־29 בנובמבר 1947, בלייק סקסס בניו יורק, היתה להם מדינה כבר ב־1948 - ללא "סוגיית הפליטים" וללא "זכות השיבה", ועם מזרח ירושלים כבירתה.

סיום המנדט הבריטי ותוכנית החלוקה לשתי מדינות, כך הגדיר האו"ם את הצעתו. בן גוריון הריאליסט - המפוכח, המדינאי, האיש עם החזון - קיבל. הוא הכריז על ריבונות ועצמאות ללא כל שטחי ארץ ישראל וללא המקומות הקדושים, ערש הציוויליזציה היהודית. לא כי חשב שזה איננו חשוב, אלא משום שהיה מדינאי שעסק במה אפשרי ומה בר־השגה ומהן העדיפויות. הפלסטינים ושאר מנהיגי ערב? דחו, משום שלא היתה להם אף לא אחת מהתכונות של בן גוריון.

לו אחרי מלחמת העצמאות (ו"הנכבה") והסכמי שביתת הנשק של 1949 היו הפלסטינים מקבלים את הצעות הגישור האנגלו־אמריקאיות ופונים לירדן ולמצרים, ייתכן שהיתה להם מדינה. לו הפלסטינים ויתרו על הטיפשות, היוהרה וקוצר הרואי המדיני של החלטות ועידת חרטום ב־1967 - לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל - היתה להם מדינה. לו פנו הפלסטינים לעולם ולישראל ב־1988, כש־104 מדינות תמכו בהחלטת האו"ם על הקמת מדינה פלסטינית והודיעו על זניחת הטרור, הכרה דה־פקטו בישראל ונכונות לקבל מדינה מפורזת בגבולות 1967 או לפתוח משא ומתן על הבסיס הזה, כבר היתה מדינה פלסטינית. לו קיימו הפלסטינים את הסכמי אוסלו של 1993 ואת הסכם קהיר משנת 1994, היתה אמורה להיות להם מדינה כבר ב־1999. לו קיבלו את "חבילת קלינטון" או "מתווה ברק" בקמפ־דייויד בקיץ 2000, היתה להם מדינה שבעוד חודש היתה חוגגת יום עצמאות שמיני או תשיעי, תלוי בקצב יישום ההסכמים. מדינה עצמאית, ריבונית, שהעולם וישראל בתוכו מכיר בה, שמקיימת קשרי מסחר עם ישראל וזוכה לתקציבי סיוע נדיבים מהעולם.

לו עשו הפלסטינים משהו מכל זה, הישראלים היחידים שבן עמם היה פוגש היו סיורים הולכים ומתמעטים של צה"ל (יחד עם כוח שיטור פלסטיני וכוח פיקוח אמריקאי־קנדי־ארגנטינאי־הולנדי) על צירים בין מקומות שהיו פעם "התנחלויות מבודדות, מחוץ לשלושת הגושים", והפכו לעיירות המשכנות פליטים פלסטינים. לו הבינו הפלסטינים שאחרי שבע הזדמנויות נדרשת מהם מדינאות, תבונה, מעוף, ריאליזם, תפיסת היסטוריה מותאמת לכורח ולאילוצי הכאן והעכשיו וחשיבה לעתיד, הם לא היו משתהים עם ההזדמנות השמינית - זאת שראש הממשלה אולמרט ושרת החוץ לבני הציעו להם ב־2008. נכון, ההצעות לא הבשילו משום עזיבתו של אולמרט וקביעת בחירות בישראל, אבל לו הפלסטינים היו אומרים "כן" מיידי ופומבי להצעות אולמרט־לבני, ייתכן שכבר היתה להם מדינה.

צריך להיות הוגנים והגונים: הסביבה הפוליטית־תרבותית־אידיאולוגית והאקלים הגיאו־פוליטי של העולם הערבי שבהם פעלו מנהיגים פלסטינים לא תמיד איפשרו או עודדו קבלת החלטה שנראית בעינינו תבונית, רציונלית ומבוססת עלות־תועלת. כשם שאין "אילו" או "נניח ש..." בחקר היסטוריה, אין גם יושר אינטלקטואלי בקביעה הפשטנית שהיו שמונה הזדמנויות מובהקות שהוחמצו; חלקן הוחמצו בשל חולשת הפלסטינים, וחלקן בשל חששותיה של ישראל. לכל הזדמנות בנפרד היו התנאים והגורמים שיסבירו את האילוצים וההגבלות וינתחו אותה בהקשר הנכון. אבל אם מתבוננים באופן הכי אובייקטיבי וניטרלי על החתירה הפלסטינית למדינה עצמאית כמאמץ היסטורי מתמשך, אין גם מנוס מלקבוע שעליבות מדינית כזאת, טיפשות פוליטית, גמדות מנהיגותית וחוסר אחריות נפשע קשה למצוא במקום או בזמן אחר בהיסטוריה המדינית של העולם. עד עכשיו. או ליתר דיוק עד 2009, שנת המפנה.

עד לתודעה חדשה

מתוך חולשה ומצוקה עשו הפלסטינים - בכוונת מכוון ובתכנון, או תוך ניצול מקרי של אירועים - את אחד המהפכים הדיפלומטיים המרהיבים בהיסטוריה. הם הפכו את הצטברות ההחמצות, העליבות, הדימוי של כלי משחק והימורים בידי מדינות ערב למקור עוצמה ולכלי מדיני אסטרטגי בקוטרו.

משך עשורים תבעו הפלסטינים "בינאום" של התהליך המדיני: ועידות בינלאומיות, תיווך פעיל, ושיתוף אירופה, רוסיה וממשלים אמריקאיים בלחץ שיכופף את ישראל. התוצאה המעשית והמהותית לא היתה מרשימה ולא ניתנת לכימות, אבל הפלסטינים גילו שתוך כדי התהליך הפכה ישראל לפחות פופולרית, פחות לגיטימית עד כדי דה־לגיטימציה, לנטולת בעלות ברית זולת ארצות הברית.

העולם איבד מסבלנותו ומסובלנותו כלפי ישראל, שנתפסת ככוח הקולוניאלי האחרון ששולט על עם זר. לנגד עיני הפלסטינים הפכה ישראל ממעצמה דיפלומטית - בעלת גמישות, עתירת כלים ומנופים, בעלת יכולת תמרון וכושר חשיבה מקורית - לנטל ולמעמסה על עצמה. ישראל היתה לדינוזאור מדיני, שבע ושמן, כבד פעולה ומסורבל, קהה חושים ועטוף בצדקנות עצמית, שאיבד לא רק את המעוף והיצירתיות אלא גם את ביטחונו העצמי ואת יכולתו האפקטיבית להגן על צדקת דרכו.

מכאן קצרה הדרך לשלב הבא. במקום להמשיך לתבוע "תהליך מדיני" בתיווך אמריקאי ורוח גבית של אירופה, הפלסטינים טמנו לישראל מלכודת: לא עוד בינאום הסכסוך אלא בינאום הפיתרון, כלומר מדינה פלסטינית שתוקם מתוקף תמיכה ולגיטימציה של העולם, ואז תנהל מו"מ עם ישראל על סוגיות ונושאים שנויים במחלוקת.

את הסטטוס קוו שישראל התאהבה בו מבקשים הפלסטינים לשנות, ותוכניתם מתוחכמת אפילו יותר: לא מספיקה הכרת האו"ם. עדיף שזאת תלווה בסרבנות ובאי־הכרה ישראלית, במיאון לנהל מו"מ עם מדינה שקמה ללא הסכמה ולא מתוך שותפות אינטרסים. עדיף לפלסטינים שאף התנחלות לא תפונה. חלקם מקוננים על חולשת ארצות הברית וכניעתה לתכתיבים ישראליים, אבל אלה שיש בהם אורך רוח והתחילו לחשוב מחוץ לקופסה הפלסטינית מבינים שהזמן והמומנטום פועלים לטובתם.

כך משיגים הפלסטינים שתי מטרות: הדה־לגיטמיציה של ישראל תגבר, ומצד שני העולם יהיה קשוב יותר, הרבה יותר, לנראטיב הפלסטיני. והרי חוסר התאימות והסתירה בין הנראטיב הפלסטיני לישראלי מהווים בסיס ויסוד לכישלון התהליך המדיני עד כה.

ישנה שאלה לגיטימית סביב עצם התוקף של "נראטיב", משום שמשמעותו של ריבוי נראטיבים הוא שאין אמת היסטורית ואין פרטים שהם אמת אובייקטיבית. לשם דוגמה, הנראטיב הגרמני היה שהארים הם גזע עליון, וכדי לאפשר לו מרחב מחיה תרבותי ולהאכיל את אירופה החדשה צריך לנצל את משאביה של ברית המועצות. מה פתאום מלחמת עולם? הותקפנו קודם ונכפתה עלינו כניעה מבישה ומשפילה ב־1918. מי שמאמין בקיומם של נראטיבים, ובכך שלכולם מקום שווה תחת השמש, לא יכול שלא לכבד את הנראטיב הגרמני בין שתי מלחמות העולם.

בעיניים שלי - עיניים ציוניות - הנראטיב הפלסטיני רצוף אי דיוקים, המצאות, מניפולציה, צביעות, ניצול מצב בדיעבד ועיוות של פרשנות היסטורית. בעיקר הוא הפך לתעודת הזהות הפלסטינית שמסבירה את הגורמים ומנציחה את אסונם, ולא רק מגדירה את קיומם הלאומי. מנגד, אי אפשר להתווכח עם מיתוסים שעם ממציא ומטפח ומנחיל לעצמו.

הפלסטיני ב־2011 משוכנע שנעשו לו עוול וחטא היסטוריים, שזכויותיו נשללו ושזכותו לחופש ולחירות מדינית ואישית מוגבלת בגסות ובאלימות בידי ישראל. אפשר להתווכח אם הוא צודק; אי אפשר להתווכח עם העובדה שכך הוא מרגיש. הוא כפול חמישה מיליון, ובתמיכת רוב העולם. אי אפשר להתווכח, משום שתודעה היסטורית־לאומית והתכנסות סביב סיפור או מיתוס מכונן הן חלק מהתהוות ומהתפתחות העמים והחברות; אז מה אם ג'ורג' וושינגטון לא היה גנרל גדול, אם הרזיסטנס הצרפתי היתה בטלה בשישים, אם הצבא האדום לא הביס ארבע ארמיות גרמניות שלמות בקורסק ב־1943, ומצדה לא היתה אקט הירואי או חכם. אז מה.

עכשיו יקום לו מיתוס מכונן חדש: מיתוס המדינה הפלסטינית, שתוכר בק"ק ניו יורק בספטמבר 2011 (אם לא יבוטל), ותוכרז זמן קצר לאחר מכן ברמאללה שתתחפש לירושלים, בשל "עוולות הכיבוש הישראלי" שמחזיק בבירתנו. מזל טוב. ונניח שזה יקרה - האם ייפלו השמיים? האם בן לילה תהפוך ישראל לדרום אפריקה החדשה, למשטר אפרטהייד שסופו לכרוע תחת נטל סנקציות וחרמות? האם ישוגרו טילי טומהוק לחוף בוגרשוב? האם יחריף בידודה הבינלאומי של ישראל, שכבר עתה, מרוב שימוש עד בחילה במונח, הפכה למעין טבסקוסטן בעיני עצמה?

בדמנו חיי

מדינה פלסטינית היא לא חלום שלי. יש לה סממנים מובהקים של מדינה כושלת (Failed State) בדרך, ומחירה של מדינה פלסטינית כושלת כבד לישראל. יש לה תשתית מוסדית, פיסקלית ומוניטרית סבירה על פי דו"ח הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, אבל יש בה חמאס, נתק בין הגדה לרצועת עזה ואירידנטיזם כלפי ירדן.

מדינה פלסטינית היא לא דבר של מה בכך. מדינה פלסטינית היא לא חלק אינטגרלי מהמהות הציונית. כת השמאל הפכה את הקמתה למטרה ישראלית נעלה שכמובן תסיים את הסכסוך ותנרמל את החיים; הימין הסהרורי רואה בהקמתה את קץ הציונות ואת ראשית סופה של האתחלתא דגאולה של 1967. עטיפת הקמתה ברטוריקה משיחית, מימין ומשמאל, מפספסת את המטרה: מדינה פלסטינית היא עובדה מוגמרת, שצריך להיות לישראל אינטרס עליון בעיצובה תוך כדי תהליך הייצור. סגידה או דחייה של הקמתה מערפלת את החושים המדיניים ואת השכל הישר הציוני.

מדינה פלסטינית איננה עניין של צדק היסטורי לפלסטינים או "סיום הכיבוש" - שתיהן מטרות לגיטימיות - אלא אינטרס ישראלי דמוגרפי בסיסי. אין לישראל עתיד עם 4־5 מיליון פלסטינים על צווארה. לא יפה, לא אסתטי, לא פוליטיקלי קורקט. פשוט ציוני.