כל ישראל חברים (לרפואה)

הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

המזכירות שייכות לפלג החסידי, היועץ לענייני ביטוח רפואי הוא חילוני, יו"ר העמותה חרדי, ואחראית בית המרקחת ממש לא. ואיכשהו, הרמוניה מופלאה שוררת בשטח, במנותק ממלחמת התרבות המתחוללת על רבדיה השונים במדינה.

בלי סקטוריאליות

על קירות חדרו של יושב ראש העמותה מתנוססות, אלו לצד אלו, כרזות ציוניות מתקופת קום המדינה,

ותמונות של אדמו"רים. יחיאל לנדמן, מי שהקים את "החממה החברתית" הזו, עשה דרך ארוכה עד לתפקידו הנוכחי. את הקריירה שלו החל בכלל כבנקאי ואיש פיננסים. אך הסתבכות כלכלית הובילה אותו לקבל "עצות קריירה" מהרב חיים קנייבסקי, מגדולי רבני העיר.

"הוא אמר לי לא לדאוג, ושאם אני הייתי ממשיך לעבוד בבנק, מי שהיה נהנה הם בני משפחת אריסון", לנדמן מספר. "הרב קנייבסקי חשב שהגיע הזמן שהנזקקים יפיקו תועלת מהעבודה שלי. מאז ועד היום הקדוש ברוך הוא עוזר. אנחנו רק משתדלים לא להפריע".

העמותה מתהדרת בהיעדר מוחלט של סקטוריאליות: "כל מי שנזקק לעזרה, מוצא פה את מקומו". לברוך ליברמן המנכ"ל יש מה לומר על הסטיגמות: "בן אדם שבא לבקר פה, מוצא אנשים בפעילות של חסד ועשייה. אין פה עניין של דת, אלא של נתינה. הסטיגמה נוצרת במקום שבו לא עושים. אז מחפשים את הבידול".

כיפה של נימוס

אושרית אייזן, הרוקחת של העמותה בשלוש השנים האחרונות, הגיעה למקום בעקבות דואר שרשרת. מאז היא כאן, שותפה בעשייה. המוטו הארגוני, פרי הטרמינולוגיה החרדית, הצליח עם הזמן להיטמע בה היטב: "שנזכה להיות תמיד בין הנותנים ולא בין הנוטלים". את המשפט הזה למדה מלנדמן. בבית המרקחת המאולתר שהקימו שניהם, נאספות תרופות יקרות, המתקבלות בתרומה מחולים שאינם זקוקים להן עוד. שני צעירים חרדים העושים "שירות אזרחי" בעמותה, אורזים ושולחים את התרופות שנאספו למען הנזקקים החולים.  

תרופות יקרות ערך שאינן כלולות בסל התרופות, מועברות כתרומה

במשרד הסמוך אני פוגשת את ד"ר שלמה סעד, פנסיונר בן 86, לשעבר חבר ועדות בביטוח הלאומי, וכיום מייעץ לחולים כיצד לתבוע את זכויותיהם הרפואיות. ללא תשלום, כמובן. אל חדרו מגיעים חולים ובני משפחותיהם להתייעצות מכל קצות הארץ. "רובם לא חרדים", הוא מדגיש.

"אני כאן כי ראיתי פה אמת. אני לא דתי, אולי מסורתי. יש סטטוס-קוו ברור ביניהם לביני. כשהגעתי לכאן לראשונה, דיברתי עם הרב", הוא מחווה בידו על לנדמן, "והכל זרם יפה מאוד. הסתבר לי שבני ברק לא כל כך רחוקה ממני", סעד מצביע על הכיפה שעל ראשו, הנחבשת, לדבריו, מטעמי נימוס.

וגם בלי באבות

איציק לבל, אחראי הנוער והילדים של הארגון, הוא חרדי המעיד כי לאחר שנים של פעילות

בעמותה, הכיפה השחורה הפכה לשקופה בעיניי המשפחות הנעזרות בו: "רוב הזמן אני מסתובב בבתי חולים, ומדבר עם המשפחות. אנחנו נותנים שירותי שמרטפות להחליף את ההורים ליד מיטות הילדים, וגם שבתות אירוח וימי כייף, טיולים ומחנה קיץ. אני לא משחק בתפקיד רב. כשהתחלתי בפעילות, שמתי לי מטרה לא להיות 'באבא'. אני לא מטיף לסגולות של הדלקת נרות והנחת תפילין. אני בעניין של קשר אישי-חברי. כאשר הורים לילדים חולים שואלים אותי לדעתי על רב כזה או אחר, אני אומר להם שהפנייה האישית למעלה, היא הכי מומלצת".

לבל מעיד כי במחלקות מתפתחים קשרים ייחודים בין כולם. "אתה רואה כבוד הדדי ותמיכה. אפשר להגיד שכאשר מגיעים למקום כזה, רואים מה חשוב באמת, וכיצד ניתן לשים את היריבות והמחלוקות בצד, ועד כמה שזה לא משחק שום תפקיד בתמונה הגדולה.

"בפעילות שלנו אנחנו משלבים ילדים חרדים עם חילונים, ושבתות של ילדים חילונים בבתים שומרי שבת. גם המדריכים עצמם הם חילונים וחרדים, ואף פעם לא רואים שום חיכוך. לא צריך ליצור שום אקלים מלאכותי של דו-קיום, אתה צריך להיות אמיתי במה שאתה עושה, ואז התוצאות לא מאחרות לבוא. כולנו מגיעים ממקום של נתינה. זה מה שמחבר אותנו אחד לשני. כל השאר לא חשוב".

הפיוס מתחיל בתוכי

כיסא ליד כיסא, מחשב לצד מחשב, יושבות שירה כלפון, חילונית מכפר סבא, וברכה, חרדית מבני ברק. כלפון התוודעה לעמותה לפני שש שנים, כשפתחה בה קרן לאיסוף תרומות לאִמה, שהייתה חולה בסרטן המעי הגס, לצורך מימון תרופות שלא היו כלולות בסל הבריאות.  

"אנחנו יודעות שבשיפוטיות לא נצא מזה, אז אנחנו מחליקות". שירה וברכה

"כמו כל אחד במצד כזה ביררתי, בדקתי והגעתי לפה", שירה מספרת. "הם הרשימו אותי, התחברתי למה שהם עושים - והם כנראה התחברו אלי. עשר שנים עבדתי במשרד פרסום, והחלטתי שאני רוצה לעבוד בארגון שבאמת עוזר לאחרים. להקל עליהם לעבור את מה שאני עברתי".

עבודתה כ"חילונית מוצהרת", כהגדרתה, בסביבה חרדית - אינה קלה: "זה לא טבעי, זה קשה. אני לא באה לפה עם חצאית או כיסי ראש. אני באה עם מכנסיים. ועם זאת, מאוד משתדלת לכבד אותם. מקבלים אותי כמו שאני".

התפיסות והדעות קדומות השתנו, לדבריה, עם העבודה הצמודה לצד חרדים: "אני פה כבר חמש שנים, ולמדתי שאי אפשר לעשות הכללות. האנשים פה הם אחד-אחד, ועובדים מתוך תחושת שליחות. רוב הציבור שמסתייע בעמותה הוא בכלל חילוני. למדתי לראות את האדם באשר הוא. אני יודעת שאני מאוד שונה מהם, וזה בסדר".

"קשה לשנות סטיגמות"

היא וברכה, הקולגה החרדית, הפכו גם לחברות קרובות. "אנחנו מדברות על הכול", שירה מעידה. "אנחנו יודעות שמנקודה של שיפוט לא נצא מזה, אז אנחנו מחליקות. אל תשכחי שאנחנו בבני ברק. לא סתם חרדים בוחרים לגור ליד חרדים. זו בדלנות שקיימת משני הצדדים, והכול שונה: החינוך, האמונה, אפילו האוכל".

ברכה מסכימה. "קשה לשנות סטיגמות. זה עניין של עבודה אישית. לא כולם בפתיחות כזו, לקבל את האחר. יש כאלה שכל כך מצומצמים סביב החיים החרדים, וזה קשה מאוד עבורם. גם אני הייתי כזאת", היא מודה. "היו

ימים שישבתי פה וחשבתי דברים מסוימים – וזה השתנה עם ההיכרות עם שירה. החיים מלמדים דברים".

האם ניתן להעתיק את המודל שקיים בחממת העמותה, אל הרחוב הישראלי המנוכר? שירה וברכה תמימות דעים. "גישור הוא טוב", אומרת ברכה, "אבל תלוי למי. רק אם מוכנים לכך מראש, אחרת זה ישדר רק שליליות". ושירה מצידה, מוסיפה: "בחוץ יש הרבה ביקורת משני הכיוונים, ביקורת אמיתית. פה המטרה המשותפת, ומתוך הרצון לעזור - מצליחים לגשר על הפערים. פתיחות זה לא רק במישור של אנשים שעובדים ביחד. יכול להיות שכחברה, זה קשה לנו יותר".