"העיתונאים": אין בלעדיות על האומללות
למרות חוסר האחידות ברמה בין ששת הפרקים וטיפוח מיתוס המקצוע במקום שבירתו, סדרת הדוקו "העיתונאים" שווה צפייה, ולו רק בשל העובדה שבקרוב תהפוך לפריט לאספנים
פו הדוב אהב שמספרים לו על עצמו. אם נשליך את זה על המציאות שלנו, עיתונאים בטח אוהבים מאוד לשמוע על עצמם. מסקנה: "העיתונאים", סדרת הדוקו שעלתה אתמול (ד') ב-yes אמורה לזכות בלא מעט תשומת לב ממושאי הסיקור שלה, שהם גם אלה שיסקרו אותה בתקשורת, ואנחנו מדברים פה ברמת הלופ שעלול לקרוס אל תוך עצמו ולגרום לקרע ברצף הזמן חלל. המלכוד: רוב הסיכויים שעיתונאים כבר יודעים את רוב הדברים שהסדרה מבקשת לומר. מוחמאים או משועממים, בואו נסכם שעיתונאים הם לא בדיוק האנשים הכי אובייקטיבים להביע את דעתם על הסדרה.
מכאן נעבור לסיקור הלא אובייקטיבי של "העיתונאים" (שיצרו עידית אברהמי ואסף אמיר). מקצוע העיתונאות מתפרש כמובן גם לטלוויזיה ולאינטרנט, אבל היוצרים בחרו להתמקד דווקא בעיתונות הכתובה (כתובה על נייר, אם אתם מתעקשים), וללוות גם את תהליך הדעיכה של המדיום הזה. שישה פרקים שמטפלים בזוויות שונות של הגסיסה הלא מכובדת הזאת. בכולם מרואיינים עיתונאים, שהמצלמה מלווה אותם בלא מעט לוקיישנים של תהליך העבודה שלהם.
"העיתונאים". הפרקים הראשונים פחות מוצלחים
בולט בחיסרון שלו לוקיישן אחד מרכזי: מערכת עיתון. להוציא את מערכת המקומון "העיר", שהפרק השני של הסדרה הוקדש לצמצומו ואז לסגירתו, אף מערכת עיתון לא הסכימה להכניס את המצלמות של אברהמי ואמיר פנימה, ולחשוף את סודות החרצן שלה. כי אתם יודעים איך זה, מערכות עיתונים מאושרות דומות זו לזו, אבל האומללות – אומללות כל אחת בדרכה שלה, ורוב מערכות העיתונות הן אומללות, ומעוניינות לשמור על בלעדיות של האומללות הייחודית להן.
להאכיל את המפלצת
ששת הפרקים בסדרה עוברים בין המרדף העיתונאי אחר ההפניה מהעמוד הראשון, דרך הקשר בין ההון והשלטון, מקומו של הסיפור האנושי בעיתונות, המאבק בין המוציאים לאור ועד דחיקתו של התחקיר העיתונאי. הפרקים לא אחידים ברמתם, ובאופן מצער שני הפרקים הראשונים הם הפחות מוצלחים בסדרה. הראשון לא מצליח להתרומם מעל לתיאור שטחי של אופי העבודה (למרות ההשוואה המעניינת בין ההתייחסות לאייטמים פליליים ולחשיפות רכילותיות).השני מסקר את סגירת "העיר" כדוגמה להתנדפותה של עיתונות שוליים, אבל מתעלם מהעבודה ש"העיר" גווע בעיקר כי התעקש לדבוק בבועה המנטלית של שנות השמונים, מה שהופך אותו היום לארכאי יותר מאשר חתרני. וכמו שמעיד הפרק, הוא אכן נסגר כשהוא מספר לעצמו, בנשימתו האחרונה, שהוא פשוט טוב מדי בשביל הקוראים שלו.
גם היום, ואולי בעיקר היום, נוטים צרכני תקשורת להעניק כובד משקל לדיווח תקשורתי, בשעה שבצד השני יושב העיתונאי ועושה כמיטב יכולתו להאכיל את המפלצת הזאת, שנקראת עיתון. כצופה, הייתי מצפה מסדרה כזאת שתשבור את המיתוסים על העיתונות ולא תשרת אותם. הפרקים שעוסקים בקשר בין הון לשלטון או במלחמת המו"לים אכן עונים על ההגדרה, בעוד השאר בעיקר מאדירים את המקצוע.
התחקירים מתמעטים, זה נכון. אבל לפעמים זה נשמע כמו "אוי אוי אוי, העיתון לא רוצה לשלם לאנשים שעושים תחקירים". העובדה היא שהשוק אכן השתנה, ובמצב הנוכחי הקלפים נטרפים, והעיתונות הכתובה עושה הכל כדי להישאר עם הראש מעל המים. כמו שמצפים מחברות התקליטים והמוזיקאים להתאים את עצמם למצב החדש שבו האינטרנט מאפשר להוריד מוזיקה, לגיטימי לצפות מהעיתונאים המקצועיים להתאים את עצמם למצב שבו העיתונות הכתובה היא אולי כבר לא הבית שלהם. כשישקע הבוץ אולי נבין איפה ממוקם ביתם החדש.
"יש מקצועות שחולפים מהעולם", אומרת עורכת הדין של רן רזניק, הכתב המפורסם והמוערך לענייני בריאות, שבפרק החמישי מתועד גם המעבר שלו לעולם החדש. "המקצוע שלך נגמר". כרגע העיתונות הכתובה דוהרת אל ה'מהר יותר, צהוב יותר, עם פונט גדול יותר', ו"העיתונאים" היא בעיקר שיר קינה לעיתונאות האמיתית בעיני יוצרי הסדרה, בחלקה מרתקת, בחלקה חוזרת על עצמה, אבל עדיין שווה צפייה, ולו רק בשל העובדה שבקרוב תהפוך לפריט לאספנים.
לפנייה לכתב/ת 
"העיתונאים". יש מקצועות שחולפים מהעולם
צילום: באדיבות יס דוקו
מומלצים
